הציעו לי לעבוד בטלמרקטינג כדי להשיג סקס
בוריס, חברי הטוב, עבד בעברו כסוקר טלפוני ומתברר שזה כסף לא רע ובעיקר "דרך מצוינת להשיג סקס", לדבריו. לא הייתי חושבת שגברים שלהוטים על סקרים הם כוס הקמומיל שלי, אבל זה לא שיש לי כל כך מה להפסיד
כבר הבנתי שאמות בודדה ובוודאי שענייה. למזלי, בוריס, חברי הטוב, עבד בעברו כסוקר טלפוני ומתברר שזה כסף לא רע ובעיקר "דרך מצוינת להשיג סקס", לדבריו. לא הייתי חושבת שגברים שלהוטים על סקרים הם כוס הקמומיל שלי, אבל זה לא שיש לי כל כך מה להפסיד. והנה, יום למחרת שליחת קורות חיי ל'סוקרים ונשכרים', התיישבתי בדירה וגרבצתי במזגן כאשר צלצול טלפון טורדני הפריע את מנוחתי.
לפרקים הקודמים בספרה של נעה קרמר
"הלו", עניתי בחוסר חשק.
"שלום, שחר?", נשמע קול צווחני.
"כן".
"שלום וברכה, מדברת דינה פרח, קיבלתי את קורות החיים שלך ונשמע שאת בחורה רצינית עם ניסיון מרשים. בואי ואספר לך על חברת הסקרים שלנו 'סוקרים ונשכרים'. אז ככה: אנחנו עובדים עם מאות לקוחות ועל מנת לייעל את שירותם, אנחנו, כלומר אני, בונה ללקוחותיהם סקרי שביעות רצון, והעובדים שלי, כלומר את, סוקרים ונשכרים. חשוב לנו שהסוקרים שלנו יהיו אמינים, חביבים ולא יזייפו סקרים, חלילה. יש לך דקה פנויה?"
"בדיוק התכוונתי להתקלח, להירגע קצת", עיסיתי את רקתי הפנויה. הצווחות של דינה עשו לי קצר במוח. "כן, הא? כל אחד מתמודד אחרת עם לחץ. את עושה אמבטיה טובה, אני למשל, דופקת ראסיות בקיר. איפה היינו? אה, כן, זיוף סקרים. היו מקרים, שחר, אבל אני לא מאשימה אותך, חלילה כי יש לי הרגשה טובה לגבייך. אנחנו נותנים גם מספרים פיקטיביים על מנת לבחון את שירות הסוקרים שלנו שעובדים על עמלות. כלומר, על פי כמות הסקרים, כיוון שהיו מקרים ואני לא רוצה להרחיב. אבל את נשמעת לי רצינית.
"תראי, זאת עבודה לא פשוטה הדורשת הרבה אמינות ויחסי אנוש ואמינות מעולים. את באמת נשמעת לי בחורה רצינית שיכולה לפתח קריירה בתחום, ושתדעי שאפשר להתקדם מהר בתחום ואצלנו דה סקיי איז דה לימיט! כמובן שאם תראי נכונות וחוסר רצון לזייף סקרים, את תתוגמלי ואף תקודמי בענף הסיקור, שהוא ענף מאוד מתפתח הן בשוק הגלובלי והן בשוק המקומי. אז מה את אומרת? שלחתי לך מבעוד מועד מייל עם המוצר שתסקרי היום ביחד עם רשימת טלפונים וסקר כמובן. חשוב שתלמדי את המוצר על בוריו לפני שאת מתחילה".
"כמובן", השבתי לה.
"נהדר, אז מתחילים. שיהיה יום עבודה פורה, תסקרי ותשכרי ותזכרי, חה-חה, שסקר הוא לא שקר, סקר הוא כלי קריטי, ואת הצינור האמין שמעביר את המידע של הסקר אליי, למשרד, ופה טובי המוחות בענף מנתחים בדיאגרמות ומרקרים".
"אין לך מה לחשוש, נשבעת", הרמתי את ידי וחיטטתי באף. "שבועת צופים".
"נהדר, שחר! אני שמחה שהכרנו. אני שמחה שמצטרפת אלינו אישה בגילך, בוגרת ורצינית, דוברת אנגלית בעלת כישורים ניהוליים וטייסת לשעבר".
"ביי".
פתחתי את המייל מ'סוקרים ונשכרים', אליו צורף הקובץ 'פישר אנד פיש - ציוד לאקווריומים'. ראיתי תמונה צהבהבה של איש עם מקטרת, מתחתיה הכיתוב 'יעקב פישר, מייסד'. התחלתי לעיין, כפי שנתבקשתי: "יעקב פישר עלה לארץ בשנות השלושים של המאה הקודמת עם חלום להקים בית לדגים בישראל. יעקב בא ממשפחה מיוחסת של סוחרי דגים, אך ליבו יצא אל הדגים. הוא שוטט ברחובות פראג מוכה לב ואשמה, מיוסר במחשבות על דגים מרקיבים ובהה בחלונות הראווה שהשתקפו בהם מי הנהר, ואז אמר לעצמו…"
בשלב זה כבר התעלמתי מהכתוב והמשכתי בדמיוני: "צריך לשים את הדגים בתוך חלונות עם מים". בתחילה הרכיב יעקב בית זכוכית לקרפיונים משאריות חלונות ראווה שנופצו במהלך פוגרום בו כל משפחתו נהרגה, שם בפנים מים וטונה, הביט בדגים והבין שזה משעמם תחת, אז הוסיף ריבוע צהוב בצד ימין והמציא את נשיונל גאוגרפיק ואת סלט הניסואז.
"טוב, די", ניערתי את דמיוני ועברתי לרשימת הלקוחות של 'פיש אנד פישר'. מאות מספרים ושמות. זיהיתי מיד את המספרים הפיקטיביים. מספר אחד צורף לשם דינה פרח ולאחריו יוסי, דני ואיציק פרח. עיניי נעצרו בשם שמרית לוגסי. היא נשמעת סבירה. חייגתי אליה בדיוק חצי צלצול.
"הלו, מי זה?", ענתה בחשדנות.
"שלום שמרית, נעים מאוד, אני שחר. רציתי לשאול אותך מספר שאלות על חוויית השימוש בציוד לאקווריומים של 'פיש אנד פישר', האם תוכלי להשאיל לי כמה דקות מזמנך?"
"אני לא מכירה אותך, מה את רוצה ממני? אביגדור שלח אותך?", נבהלה.
"לא, לא. 'פיש אנד פישר' שלחו אותי. את רכשת ציוד לאקווריומים".
"איך את יודעת? את עוקבת אחרי?"
"לא, זה רשום לי".
"מי העביר לך את המידע?"
"חברת 'פיש אנד פישר'. כלומר, הם העבירו לחברת 'סוקרים ומשקרים' שהעבירה לי".
"מה?! כמה אנשים מעורבים בזה?"
"יש כמה מאות עובדים בחברה להערכתי, אבל הם מתחלפים כל הזמן", ניסיתי להרגיע אותה.
הטלפון נותק.
בחנתי את רשימת השמות. מוטי סילברמן זה שם נחמד. חייגתי וחיכיתי חדורת שירותיות ואמינות. השיחה נענתה, מוטי שתק.
"שלום, אני שחר. רציתי לשאול אותך מספר שאלות על חוויית השימוש בציוד לאקווריומים של 'פיש אנד פישר', האם תוכל להשאיל לי כמה דקות מזמנך?"
"בוודאי", נשמע קול בס רדיופוני מעבר לקו.
"באמת?", התאכזבתי.
"כן, למה לא? אם אפשר לעזור".
"או-קיי", היססתי. "איך הגעת אלינו ל 'פיש אנד פישר? דרך האינטרנט, מכר, מודעה בעיתון או אחר?"
"אינטרנט נראה לי. זה משנה?"
"לא לי. שאלה הבאה: כיצד היית מתאר את יחס העובדים ב'פיש אנד פישר''? לא מסייעים, מסייעים אך לא מועילים, מועילים אך לא מסייעים, או מועילים ומסייעים"?
"מועילים מאוד ומסייעים ממש", אמר בביטחון בקול נמוך ומחוספס. "במיוחד את".
"חמוד", הסמקתי. "בהנחה שדגים זה רצח, לאן תיקח אותי לדייט? לאכול בורי בנמל, לעלות אליי לדירה, לראות את אוסף הפקקים שלי, למושב או ליד ושם"?
"לבירה!", ענה מוטי ללא היסוס.
"תשובה נכונה!", מחאתי כף.
"זכיתי במשהו?"
"דייט איתי".
"כבר? ככה? אפילו לא שאלת אותי מה הצבע האהוב עליי", נעלב מוטי.
"מה הצבע האהוב עלייך?"
"כחול. יאללה, בואי ניפגש. שעה שמונה ב'ארטישוק 7'. מתאים?"
"מתאים".
מוטי שלח לי תמונה שלו. גבר עם עיניים טובות שמסתתרות תחת גבות מסולסלות המגנות עליהן מהזיעה שעל פניו המרושלות. כרס קטנה מציצה מטי-שירט ישנה, סופחת עיגולי זיעה ברוטב בולונז. פייסל שמוט בין שפתיו המחייכות שמדגישות שתי שורות של שיניים מסודרות בשלמות, בוהקות ונטולות עששת. אהבתי. שלחתי לו תמונה שלי מלפני ארבע שנים, זייפתי במהירות את הסקרים ושלחתי במרוכז לדינה, חה-חה.
בשעה עשרים אפס-אפס בדיוק הגעתי לפאב ה'ארטישוק 7', וחיכיתי לו שיגיע. התרגשתי, אבל משהו בבטן הרגיש לי קצת כמו בדיקת קולונוסקופיה. אלו רק חששות, ניסיתי להרגיע את עצמי, אך באותו שלב לא ידעתי שמה שציפיתי שיהיה ערב מהנה, יהפוך במהרה לסיפור שונה לחלוטין.
- המשך בפרק הבא
מתוך רומן מאת נעה קרמר
