בין טום בריידי למייקל ג'ורדן
מזל טוב לניו אינגלנד פטריוטס על לידתה של שושלת. והמבקרים? שיתלוננו, אף אחד לא אוהב לראות את הקבוצה האהובה עליו מפסידה
קבוצת הפוטבול ניו אינגלנד פטריוטס זכתה השבוע בפעם השישית בסופרבול, ובפעם השלישית בחמש השנים האחרונות. בכך היא השוותה את שיא הזכיות בסופרבול של פיטסבורג סטילרס. לפי התגובות ברשת נראה שכל מי שלא אוהד הקבוצה מבואס מהזכייה של הפטריוטס, שזה לגיטימי ססך הכל. אף אחד לא אוהב להיות בצד המפסיד. גם כן קשה לשכוח את השערוריות שליוו את חלק מהניצחונות בעבר (Deflategate ו-Spygate, פרשיות שנחקקו בזיכרון לרעה).
אנחנו רואים תופעה דומה בכדורסל. למרות צורת משחק ששינתה את כל הכללים (מספר הזריקות לשלוש זינק ב-NBA, וב-2016 פורסם במגזין Business Insider שכמעט 30% מהזריקות בליגה מתבצעות מעבר לקשת), האוהדים לאו דווקא נהנים לראות את ההצלחה של גולדן סטייט ווריורס. בהתחלה היה מאוד כיף לראות את סטף קרי דופק שלשות משוגעות, הוא סיפק השראה לכל ילד נמוך וצנום ונתן תקווה שהליגה נמצאת בהישג יד של כל אחד. ואז הצטרפו כוכבים נוספים לקבוצה במה שפתח מרוץ חימוש בין כל הקבוצות, עד שקיבלנו ארבע סדרות גמר ברצף בין גולדן סטייט לקליבלנד, הרצף הכי ארוך בליגות המקצועיות
בארה"ב.
טום בריידי חוגג(צילום: gettyimages)
טענה אחת שנשמעת נוגעת לרצון "להתחלק בעושר", כלומר לספק לכל קבוצה את ההזדמנות לגרוף תהילה. אף פעם לא הבנתי את הטענה הזאת, למען האמת. כולנו רוצים לראות את הטופ של הטופ, את ההיסטוריה נוצרת לנו מול העיניים, וכשזו מגיעה אנחנו נוטים להתבאס. צריך לזכור שלרוב, לכאורה, לא בוצע שוד לאור יום שהבטיח מורשת של הצלחה, אלא התנהלות קבוצתית נכונה לצד מחויבות בלתי מתפשרת של השחקנים שיצרה תרבות של ניצחון. בואו ניקח לדוגמה שושלת על-זמנית שבה התאהב כל ילד של שנות ה-90: שיקגו בולס. הם זכו בשש אליפויות, כשבמהלך התקופה סקוטי פיפן משלים שלוש עונות מלאות בהן לא החמיץ משחק, סטיב קר ארבע כאלה ומייקל ג'ורדן לא פיספס הופעה כמעט כל שנה בין 1991 ל-1998 (חוץ מ-1995. אל תהיו קטנוניים). הנתון הזה כשלעצמו מצביע על התחייבות של השחקנים לתהליך ההצלחה לצד מנטליות נדירה. מי שלא התאים את עצמו מצא את עצמו בחוץ.
בפועל, ניתן לאמוד במספרים את סיפוק האוהדים מסיטואציות של סדרות חוזרות. משחק מספר 7 בגמר ה-NBA לשנת 2016 ברשת ABC גרף 11.2% רייטינג בקרב מבוגרים בגילאי 49-18. זו הייתה עלייה של 17% מאז משחק מספר 7 האחרון שהתקיים ב-2013 בין מיאמי לסן אנטוניו. מה זה אומר בעצם? האוהדים רוצים אקשן. הם רוצים לכסוס ציפורניים ולקפוץ עם חברים בכל רגע מותח. תחושת הלחץ שנוצרת לקראת סופם של משחקים צמודים היא אחת שכל אוהד רק מחכה לה. אף אחד לא רוצה לראות ניצחון ב-40 נקודות או גארבג' טיים מעייף.
בסוף כל משחק תמצאו מחנה אוהדים מאוכזב, כי אף אחד לא אוהב לראות את הקבוצה האהובה עליו מפסידה. לצד זאת, לא תראו הרבה אוהדים מאוכזבים אחרי משחק מותח והוגן (דגש על ההוגן, ניצחון של קבוצה בעקבות שיפוט גרוע נגד הקבוצה המפסידה שובר יותר מכל דבר אחר). קשה להעריך שושלת של קבוצה שהיא לא שלנו וקשה עוד יותר להודות שזו חוויה אדירה לראות קבוצה מעולה נכנסת להיכל התהילה בזכות הביצועים שלה. זה לא אומר שצריך להפוך לאוהד שרוף של קבוצה מוצלחת במיוחד, זה כן מחייב הסתכלות בוגרת מצד הצופים כדי להבין שמשהו גדול קרה כאן. מי לא רוצה לראות את ההיסטוריה נכתבת לו מול העיניים? בקיצור, מזל טוב לניו אינגלנד פטריוטס על לידתה של שושלת.
לפנייה לכתב/ת 
טום בריידי
צילום: רויטרס
מומלצים
