מסע אל אגדת שנגרילה
יפעת יגר, מנכ"לית מאגמה, יצאה להכין מסע שטח נשי לשנגרילה. אחרי שחצתה מעברי הרים בהימלאיה והתמודדה עם האוכל המקומי היא מספרת על עולם הולך ונעלם של שבטי נשים, על מנזרים נסתרים וכפרים טיבטים קטנים ובעיקר על התשובה לשאלה: מה זה בעצם שנגרילה?
בשיתוף מאגמה צ'אלנג'
יודעים מה הקטע עם שנגרילה? שהאמת היא שאין באמת מקום כזה. שנגרילה היא אגדה, היא חלום, היא גן עדן מסתורי ומרהיב שאיש לא יודע היכן הוא. מקום דמיוני שבו העמקים רחבים והאגמים צלולים ובני האדם חיים בהרמוניה מושלמת כשהם מאושרים ובריאים.
עשרות הרפתקנים יצאו למסעות חיפוש אחרי המקום הסודי ולא מעט מקומות בעולם התחרו בניהם על הזכות להקרא "שנגרילה" עד שהסינים, כמו שרק הם יכולים, החליטו וקבעו שהעיר זונגדיאן, שבחבל יונאן היא בעצם שנגרילה. אמרו ועשו - והאמת שהצליח להם: העמקים המדהימים של אזורי יונאן וסצ'ואן, הנהרות העצומים, מרגלות ההימלאיה, הכפרים הטיבטים הקטנים, דגלי התפילה, כל אלה יוצרים תפאורה מרהיבה למסע שטח נשי של מאגמה צ'אלנג', שאמנם יסיים את דרכו בעיר זונגדיאן (שנגרילה, כן?) אבל לפני כן יחלוף עם הג'יפים הרחק הרחק במעמקי חבל שנגרילה, באזורים, בדרכים ובמסלולים שאף מסע, אף משלחת ישראלית לא נסעה בהם קודם.
אז יצאנו לדרום סין - גבול טיבט בשביל לבנות את "מסלול שנגרילה", והנה חלק קטן ממה שבאמת מעסיק את הצוות שאיתו יצאתי למסע ההכנה.
מה אוכלים ואיך נושמים פה?
ליאורה, מנהלת המנהלה של מאגמה צ'אלנג' ומי שאחראית על הצד הלוגיסטי של המסע עסוקה בעיקר בשאלה: מה לעזאזל נאכל פה? אין כאן תיירים ואין בכלל אוכל מערבי. על לחם, חלב או גבינות לא שמעו פה וגם מזלגות אין. רק מקלות אכילה. תסתדרו.
בשוק המקומי אנחנו מתרגשות לגלות ירקות ופירות מוכרים ומוכר הביצים שמח לקראתנו אבל בעיקר אנחנו מתעלמות מלטאות, חלזונות, ציפורים ומגוון זוחלים המוצעים למכירה ושמחות לגלות אינספור סוגים של אטריות. נראה שנשרוד.
ד"ר ענת פינקלשטיין, רופאת המסע, עסוקה בשאלה לאיזה גבהים נגיע ודואגת שנצטייד מראש בבלון חמצן ענק. מאוחר יותר נגלה שבחלק מהמקומות הגבוהים פה, מוכרים בקבוקי חמצן קטנטנים וחד פעמיים לכל דורש. סוג של פק"ל מרגיע בגבהים שבהם הג'יפים שלנו חולפים.
מנחם עבדי, שותפי לניהול עסוק בניווט באזורים שאין בהם מפה, בין כפרים ללא שם ודרכים שרק הוא מכיר כאן. שרון פרנקו, שתדריך את המסע הנשי לשגנרילה מקפידה לסמן כל פניה תוך שהיא אוספת אגדות מקומיות.
ואני? אני תנו לי בודהיזם. העולם הבודהיסטי מרתק אותי, מאתגר את צורת החשיבה שלי ומרחיב לי את הלב. אני משתדלת ללמוד ולתרגל את הידע העתיק, החכם כל כך ובאמת העולם הבודהיסטי נמצא פה בכל מקום.
בשל הקרבה לטיבט אנחנו פוגשים בעיקר בודהיזם טיבטי שהוא מיזוג יחיד במינו של תיאוריות וטקסים בודהיסטיים עם דת הבון השמאנית ופולחנים מקומיים וככל שמעמיקים ומתקרבים לטיבט, אנחנו פוגשים יותר ויותר גלגלי תפילה, דגלי סוטרות צבעוניים, תילים של "אבני מאני" שעליהן מנטרות בודהיסטיות וכמובן, מנזרים בודהיסטים בהם הנזירים מתרגלים את חכמת הבודהה ונזהרים מלדבר על הדלאי למה, מנהיגם הגולה. אלו אזורים בהם דרמות היסטוריות אדירות מסתתרות מאחורי נופים פראיים ואנשי ההרים מקפידים לשמור על מורשתם.
ממלכת הנשים: ככה נראה פמיניזם?
יש משהו מגניב בלהגיע אל ממלכת הנשים של אגם לוגו ("אגם הנערה") עם קבוצה של נשים ישראליות ויש הרבה שאלות שהמפגש הזה מעורר.
ההרים המקיפים את אגם לוגו היפה משתקפים במימיו הצלולים וסביבו מתקיימת במשך אלפי שנים מסורת של שלטון מטריארכלי. בנות שבט ה"מוסו" החיות באזור המבודד הזה, מחזיקות בבעלות על האדמה והרכוש המשפחתי וכאשר אישה מהשבט חושקת בגבר היא פשוט מזמינה אותו לחדרה.
הוא יגיע בחשאי, יעזוב בבוקר ואם כתוצאה מהמפגש הלילי יוולד ילד, היא תתן לו את שם משפחתה ותגדל אותו בעצמה יחד עם שבט הנשים המקיף אותה. אחיה הגברים (דודיהם של הילדים) יהיו אחראיים על חינוך הילדים שבדרך כלל לא ידעו מי אביהם. אב שרוצה בכל זאת לקחת חלק בגידול ילדו צריך לתת מתנה למשפחתה של האישה ולקבל את הסכמתה לכך ובכל מקרה, לאב אין שום מעמד חוקי בהקשר לילד.
מכירים את זה ששפה יוצרת מציאות? אז בשפתם של שבטי המוסו לא קיימות מילים כמו "בעל", "חתונה" "גירושים", "כלה", "אונס" או "בתולה". למונחים האלה פשוט אין שום משמעות עבורם אבל מה בעצם יש לנו פה? לכאורה פמיניזם במלוא תפארתו, רק שלמעשה יש פה היפוך מעניין שמוכיח לנו עד כמה אנחנו לא רגילים לחלוקת תפקידים כזאת. בפועל, אין פה שוויון אלא שוב מין אחד שמנשל מנכסיו את המין השני, רק שהפעם במקרה הנשים שולטות.
אבל בואו נשים בצד שאלות על מגדר. חוץ משבטי המוסו חיים באזור שבטים ומיעוטים רבים, שלכל אחד תרבות, שפה, אמונה ותלבושת צבעונית ומיוחדת במינה. הנשים עובדות בשדה עם בגדיהן המסורתיים ואני מסתכלת על המראה הזה ויודעת שאלו הם ממש הרגעים האחרונים בהם אפשר לראות אותו. זהו עולם הולך ונעלם שנמצא ממש ברגעים האחרונים לפני שהקדמה תגיע גם לכאן.
מטפסים לגובה - אל ההימלאיה
מרגע שעלינו לג'יפים ויצאנו לדרך לא ראינו אפילו תייר אחד ברחבי האזור. אנחנו חולפים בין כפרים טיבטיים קטנים, עדרי יאקים חוסמים לנו את הדרך, ילדים מתבוננים בנו בסקרנות ובפליאה, רועי עדרים עושים את דרכם אל ההרים וחזרה, האוויר דליל, האווירה טיבטית והנופים לא מפסיקים להפתיע ולרגש ואז אנחנו מגיעים אל ההימלאיה ושרשרת ההרים הענקית לא משאירה מקום לספק: הדרכים פה יפות שזה כואב.
מטפסים לגובה, ועוד לגובה, ואז חוצים את הפס (בגובה 4700 מטרים) שמסומן באינספור דגלים צבעוניים , כמו כל מעברי ההרים פה ויודעים שהיינו ממש שם, בהרי ההימלאיה, ולמרות שבסוף לא נזקקנו לבלוני החמצן טוב לדעת שהם היו איתנו.
ואז, בסוף המסע, אנחנו מגיעים לעיר זונגדיאן. זאת שהסינים החליטו לקרוא לה שנגרילה וכמו הרבה פעמים בחיים, כשמגיעים ליעד פתאום הוא כבר לא חשוב כל כך. כי האמת היא שאגדת שנגרילה, החלום, הקסם, גן העדן הטיבטי המרהיב פשוט נמצא שם לאורך כל המסע, לא בעיר כזאת או אחרת, אלא דווקא במעמקי החבל, בהרים הגבוהים, בין הנהרות האדירים, בעמקים הפורחים ובתושבים הצנועים, המחייכים.
וקצת כמו בחיים, גם הפעם, מתברר שהדרך עצמה מרתקת לא פחות מהמטרה ואיזו דרך זאת היתה.
אין עיר בעולם שיכולה לענות על הפנטזיה של שנגרילה, אבל יש חבל ארץ מופלא וקסום שבו אגמים נסתרים מתחבאים בין הרים אדירים, מנזרים צופים אל עמקים פורחים והנופים נפלאים. חבל ארץ סודי שנמצא בין עמקי טיבט לפסגות ההימלאיה וממש לשם אנחנו יוצאות עם מסע מאגמה צ'אלנג'. אני מזמינה אותך להצטרף.
חושבת שזה מתאים לך? החלה ההרשמה למסע מאגמה צ'אלנג' אל חבל שנגרילה
בשיתוף מאגמה צ'אלנג'
לפנייה לכתב/ת 
