ביקורת סרט - "הפרד": אולי ההזדמנות האחרונה לצפות בקלינט איסטווד
עבר יותר מעשור מאז שקלינט איסטווד כיכב בסרט אותו ביים, ונראה כי "הפרד" תהיה יצירתו האחרונה בפורמט זה. הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של מבריח סמים בן 90 - וגם אם יש בו פגמים, הוא מעניין במיוחד כי הוא סוגר חשבון עם קריירה בת שבעה עשורים
בעוד פחות מחודשיים קלינט איסטווד יהיה בן 89. עבור אדם שנמצא כשנה לפני תחילת העשור העשירי לחייו, קריירת הבימוי שלו בריאה להפליא. אומנם לא כל סרט שלו זוכה להצלחה מסחררת, אבל מתחילת העשור כבר היו לו שישה סרטים ושלושה מהם חצו בהכנסותיהם את רף 100 מיליון הדולר. שניים מהם זכו להצלחה יוצאת דופן: "סאלי" (2016) עם כמעט רבע מיליארד דולר, ו"צלף אמריקאי" (2014) שהתקרב ל-550 מיליון דולר. בנוף ההוליוודי העכשווי, המתבסס על בלוקבסטרים בז'אנרים של פנטזיה, איסטווד הוא דוגמה נדירה לבמאי דרמות מצליח. גם היום, 64 שנים לאחר שהחל את קריירת המשחק ו-48 שנים מאז שהחל לביים, לאיסטווד יש נוכחות משמעותית כיוצר הנושא בגאון ערכים שמרניים.
ערכיו של איסטווד ברורים אך אין משמעות הדבר שסרטיו נטולי מורכבויות. אלו נובעות מהדרך הארוכה אותה עברה הפרסונה הקולנועית שלו - בסרטים בהם שיחק תחת במאים אחרים, באלו שביים ובמיוחד ברבים שבהם גם שיחק וגם ביים. סרטו האחרון "הפרד" (The Mule) לקוי מבחינות רבות. בוודאי קשה לשייך אותו למיטב עבודותיו של איסטווד. ובכל זאת, בהקשר של תהליכי ההתפתחות שלו כבמאי וכאדם, הוא מעורר עניין באופן שבו הוא מהדהד נושאים רבים שהופיעו בסרטיו הקודמים.
לעוד ביקורות קולנוע:
"הפרד" מבוסס באופן מאוד חופשי על כתבה נרחבת שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" ביוני 2014 תחת הכותרת "פרד הסמים בן ה-90 של קרטל סינלואה". "פרד" מלשון "פרד סמים" (Drug Mule) או בפשטות - בלדר סמים; קרטל סינלואה המקסיקני הוא ארגון הסמים הגדול בעולם; ו"בן ה-90" הוא אדם בשם ליאו שארפ, יליד 1924 מדטרויט, מישיגן, שרוב חייו עסק בפיתוח זנים של פרחי נוי. קריסת עסקיו (בעקבות כניסת הסחר באינטרנט) הביאה אותו למצוקה כלכלית, ולחיבור עם הקרטל. בין 2010 ל-2011 הוא הפך לבלדר המצליח ביותר של הקרטל מכיוון שדבר לא מעורר פחות חשד בקרב שוטרים אמריקניים מגבר לבן וזקן, סבא-רבא ללא כל עבר פלילי.
בתסריט של ניק שנק (מי שכתב גם את התסריט ל"גראן טורינו" של איסטווד מ-2008), שם הגיבור שונה מליאו שארפ לארל סטון. בהתאם לכך שונו פרטים נוספים כדי להפוך את הסרט לבעל תוכן רלוונטי למה שהוא, קרוב לוודאי, הסרט האחרון שבו איסטווד ישחק. מה לאיסטווד ולדמות זו? שאלה זו אינה נפרדת מההחלטה הכלל לא מובנת לחזור לשחק. הפעם האחרונה שבה שיחק בסרט של עצמו הייתה ב"גראן טורינו" וזו אמורה הייתה להיות, בהתאם להצהרתו דאז, הפעם האחרונה שבה יעשה זאת.
"גראן טורינו" עסק בדמות שבעברה לחמה במלחמת קוריאה, מי ששפך דם ונושא עליו את חותם האשם המוסרי. בסוף הסרט הגיבור מקריב עצמו באקט שאמור להיות כפרה בניחוח נוצרי על חטאים אלו. בכך איסטווד אמור היה לחתום את הדרך הארוכה אותה עבר מדימוי אלימות מיתי ונרקיסיסטי של "האיש ללא שם" (במערבונים של סרג'יו ליאונה), ובסרטי "הארי המזוהם". את הדימוי הזה איסטווד בחן באופן ביקורתי בדמות האקדוחן המזדקן באחד הטובים שבסרטיו – "הבלתי נסלח" (1992), וב"גראן טורינו" הוא סגר מעגל בהקרבתו של הגיבור למען "אחרים" ממוצא אסייתי. זהו מהלך מאוד מודע של היוצר לפרסונה הקולנועית שלו, והוא מרמז כי בהחלטה הנוכחית של איסטווד לחזור ולשחק יש משהו שעדיין לא נסגר.
"הפרד" הוא דרמה עם נגיעות קומיות הנובעות מהסיטואציות האבסורדיות אליהן נקלע הגבר הזקן שמוצא עצמו מתנהל מול דרגים שונים במדרג של הקרטל. כרפובליקן מושבע בעידן דונלד טראמפ, יש משמעות להצגה הכוללת של מקסיקנים בהקשר של האיום מדרום לארה"ב. בה בעת יש גם ניסיון לרכך את סכנת ההאשמה בגזענות באמצעות יצירת בידול מפוקפק בין אנשי קרטל "טובים" ו"רעים". זהו המשך התמה שהייתה גם ב"גראן טורינו" ובה הסמל המזדקן של גבריות אמריקנית מוצב מול התרבות הרב גזעית של ארה"ב העכשווית.
היבט נוסף הוא סגנון החיים העצמאי של ארל. עבודת הבלדרות מחייבת נסיעות ארוכות, והסרט נושא אופי אפיזודיאלי של מפגשים קצרים עם דמויות בדרך. איסטווד סומך על הכריזמה המשופשפת בדמות גבר שלא לגמרי מתאים לזמנים שבהם לסביות קצוצות שיער רוכבות על אופנועי הארלי דיווידסון. בהקשר זה מתרחשים כמה מהרגעים המופרכים של הסרט, הקשורים לשני אקטים מיניים מרובי משתתפים שבהם מעורב הגיבור הזקן.
ההיבט השלישי הוא הגיבור הזקן כדמות אב. במהלך הסרט יש סצנות בהן הוא מתפקד כדמות המקנה תובנות לגברים צעירים בנוגע לקונפליקט בין מימוש עצמי וחשיבות המשפחה. זה קורה הן ביחס למפעיל אלים ועצבני מטעם הקרטל (איגנסיו סיריצ'יו), וגם ביחס לדמותו של ה"אנטגוניסט" של ארל - בלש שאפתני במחלק הסמים בשם קולין בייטס (בראדלי קופר), שבשם שאיפתו להילחם בקרטל סינלואה מסכן את מה שחשוב בחייו הפרטיים.
מה שמחבר היבטים אלו כנושא המרכזי של הסרט, וכסיבה האפשרית שבגללה איסטווד בחר לחזור ולשחק בו, הוא הרעיון של מרכזיות המשפחה. הדמויות האיקוניות המוקדמות של איסטווד היו של גברים נטולי משפחה. עם התבגרותו והתפתחותו כיוצר המחיר הרגשי של חיים אלו מתחיל לעלות בסרטים. היבט בולט של תמה זה הוא מוטיב אובדן הקשר עם הבת. הוא מופיע בסרטים כמו "מיליון דולר בייבי" (2004), ובסרט הקודם (והיחידי) שבו איסטווד הפר את הבטחתו שלא לחזור לשחק "חוזר למשחק" (2012). אחרי סגירת מעגל האלימות ב"גראן טורינו", זהו המעגל השני שאיסטווד, איש שהרבה לעבוד, והרבה לקיים מערכות יחסים שבאו על חשבון הזמן שלו עם שמונת ילדיו, רוצה לסגור.
ארל הקדיש את חייו לעיסוק בפרחי נוי ושילם על כך מחיר בהתרחקות ממשפחתו. אשתו מרי (דיאן ויסט) התגרשה ממנו, והבת אייריס (אחת מבנותיו של קלינט – אליסון איסטווד) החליטה לנתק כל קשר. הסתבכותו של ארל בבלדרות סמים מוצבת מול האפשרות לשקם את הקשרים המשפחתיים. לא במקרה נכחה בהקרנת הבכורה של "הפרד" אורחת מיוחדת: לורי, הבת הראשונה והלא רשמית שנולדה לאיסטווד ב-1954, מאישה שלא הייתה ארוסתו דאז. עד היום איסטווד לא הציג אותה בסיטואציות ציבוריות כבתו, אך הוא עשה זאת בבכורת סרט שמנסה להציב במרכזו את הלקח אודות חשיבות המשפחה. ראייה נוספת לכך שהוא סוגר בסרט לא רק מעגל של פרסונה קולנועית אלא גם מעגל פרטי.
