לאחר שכמעט איבדה את חייה בשריפה - נעמה מצאה תקווה ברכיבה
ביום אחד התהפכו חייה של נעמה פאור, כשתאונת עבודה קטלנית הותירה אותה עם כוויות בכל גופה. לאחר הליך שיקום ארוך ומייגע היא מצאה את הכוח להמשיך הלאה - באמצעות רכיבה על אופניים
דבר לא הכין את נעמה פאור לרגע בו השתנו חייה. בגיל 39, נראה היה שהכל מתנהל לפי הספר – היא ניהלה חיי משפחה מאושרים עם בעלה וחמשת ילדיה במודיעין, ובמקביל הייתה בעיצומה של קריירה אקדמית ענפה כדוקטור לכימיה, במסגרתה הייתה חוקרת מעבדה באוניברסיטה העברית.
כתבות נוספות:
לאן שהרגליים לוקחות: מוריס בן ה-86 לא יכול להפסיק לזוז
בלי לצאת מהבית: אימון כושר מול מאמן אישי בסמארטפון מאמנת הריצה שאימצה את ילדי הפליטים - וביחד הם רציםאת אותו רגע גורלי, שהתרחש לפני כמעט עשר שנים, היא זוכרת היטב: "באיזשהו תהליך שהיה במעבדה פרצה דליקה ואני נלכדתי בפנים. לא הייתה אפשרות מילוט והדרך היחידה לשרוד הייתה לעבור דרך האזור של האש. האש תפסה לי את הבגדים – נדלקתי ועליתי בלהבות".
נעמה סבלה מכוויות קשות בדרגה 3 במקומות רבים בגופה. אל בית החולים היא הגיעה כשהיא במצב קריטי לאחר ששאפה כמויות גדולות של עשן, אך עדיין בהכרה מלאה. "בעלי היה רחוק מאוד", היא מסבירה, "כל מה שרץ לי בראש באותו רגע היה לדאוג לילדים, וברגע שעשיתי את זה אמרתי לרופא שהוא יכול להרדים אותי".
היא הייתה מורדמת ועברה ניתוח חירום להצלת חיים ולאחר מכן ניתוח נוסף של השתלות עור. "את העור להשתלות לקחו מהגוף שלי, מהברך עד למפשעה ומסביב לכל הרגליים", היא מספרת. לאחר שמצבה התייצב היא החלה בתקופת שיקום.
"כל מה שרציתי היה להגיד תודה"
תקופת השיקום הייתה תחילתו של המבחן האמיתי – ההתמודדות היומיומית עם הפציעה. "אתה עובר כאבים מטורפים", היא משחזרת, "אתה פצוע כולך - מלא בפצעים, עם תחבושות שנדבקות וצריך לפתוח ולהסיר והעור נקרע. הגוף כולו מפרכס ורועד - לפעמים אתה לא יכול לעשות את זה לבד, אז צריך לשים אותך בתוך המקלחת - להציף את התחבושות במים עד שזה כל כך כבד ופשוט נופל, קורע את זה מהעור שלך. התמודדויות לא פשוטות".
על אף הסבל הנורא שעברה נעמה, היא עדיין מצאה את הכוחות להכיר תודה על כך שקיבלה את חייה בחזרה. "כשאתה נמצא בבית חולים אתה נמצא במקום שממלא את רוב החלל שלך בהודיה. אתה מבין שאתה בחיים ומודה ששרדת. אני חושבת שמכל דבר חייכתי, כל דבר בא ממקום של תודה שאני בחיים".
מלבד הקושי הפיזי, השיקום הארוך הציב בפניה אתגרים לא פשוטים. "הייתי במחלקה עם אוכלוסייה מאוד מבוגרת וזה לחץ על הכפתורים ממש", היא מספרת בעצב. "אנשים מבוגרים, שבוכים בלילה. לא הייתי ישנה בכלל - הייתי הולכת ומטיילת בין החולים, מחבקת אותם, שרה להם שירים. לאחר חודש זה גבה מחיר נפשי לא קל והבנתי שאני רוצה הביתה".
את המשך תקופת השיקום היא עברה בביתה עם התחייבות להגיע לבית החולים בכל יום, אך החזרה הביתה העמיסה קשיים משל עצמה. "לא קלטנו את הסיטואציה נכון ואיך להתנהל מולה. לא זכרתי כלום ומה צריך לעשות. הייתי מוצאת את עצמי נתקעת במקומות בלי כסף, בלי אשראי, בלי טלפון, צריכה להגיע הביתה חזרה ואין לי איך. אחרי שאתה נמצא במקום כזה לוקח זמן לחזור חזרה לדברים שנראים כל כך מובנים מאליהם.
"כל אחד היה צריך להתמודד פתאום עם משהו - בעלי היה צריך גם לפרנס את המשפחה וללכת לעבודה. איך מסתדרים עם הדבר הזה פתאום? לקחת מונית כל פעם הביתה היה עול כלכלי מטורף למשפחה שעוברת את מה שאנחנו עוברים. היה מאוד קשה".
אהבה חדשה ששינתה הכל
החודשים הצטברו להם אט אט, תקופת השיקום בבית החולים נגמרה, אך ההחלמה הייתה רחוקה מלהסתיים. "הגענו עם כל בית החולים הביתה, שזה אומר חבישות ותחבושות ומריחות. אתה מבין שהבית לא מותאם בשבילך - למקלחת לא נכנס כיסא שמאפשר לשבת, ולעלות ולרדת במדרגות היה דבר שלמדתי לעשות רק בבית החולים. הייתי זקוקה גם למקום אינטימי יותר - לצאת מהמקלחת כשכל הגוף מפרכס ורועד מכאבים זה לא מחזה לילדים קטנים. במבט לאחור אין לי מושג איך עשינו את זה. פשוט הזמן עבר ואנחנו אחריו".
במסגרת הניסיונות שלה ללכד את המשפחה מהמשבר הפתאומי שפקד אותה, היא החלה ללכת לקורסים שונים בנושאי העצמה. "לא יכולתי להגיע יותר לפיזיותרפיה – לתבניות הקונבציונליות. כל אחד מאיתנו היה מסוגר בבועה בתוך עצמו וחיפשתי דרכים לטפל במשפחה ולחזק אותה".
באחד מהשיעורים בהם נכחה היא נחשפה לסיפורו של אחד המשתתפים, שסיפר כיצד רכיבה על אופניים מהווה חלק משמעותי בחייו. "האור שקרן ממנו והשפה בה הוא השתמש כשהוא דיבר כל כך קסמה לי, שהחלטתי שזהו - את האושר הזה אני הולכת להכניס לי לחיים. וממש לא רחוק מהשיעור הזה, כבר הגעתי למצב שהיו לי אופניים בבית".
פשוט עלית על האופניים והתחלת לרכוב?
"זה לא היה כל כך פשוט כי כף היד שלי נפגעה בתאונה - הזרת שלי לא מתפקדת וגם האגודל שלי באותו זמן לא היה מתכופף. מפתח היד שלי היה מאוד קטן – פעילות מאוד מינימלית. היה לי מאמן אישי שעשה לי תרגילי יציבה ואיזון של הגוף - עבדנו על יציבות ועל תנועות רציפות כשבהתחלה אפילו פעולה כמו לזרוק כדור הייתה קשה, כי הוא היה נדבק לי בידיים. בנוסף, בבית הייתי מתאימה את הכידון לאחיזה שהייתה לי, ועובדת לאט עם הכאב עד למצב בו היד שלי הצליחה לעמוד באחיזה של אופניים רגילות, אבל עם סידור אישי שלי".
המטרה: להסתכל קדימה
היא צברה ניסיון והחלה לקחת שיעורים פרטיים אצל מאמנת אישית. בדיעבד, היו השיעורים הדבר שנתן לה את הכח להמשיך הלאה. " היה לי קשה לקום מהמיטה בשביל דברים חיוניים ושגרתיים שכל בנאדם צריך לעשות. האימונים פשוט הצילו אותי", היא אומרת. "המשכתי להתקדם ולהגדיל נפחים ופתאום הבנתי שיש לי מטרה ויעדים חדשים בחיים. הייתי מרוצה מעצמי ואהבתי את מה שאני עושה".
משם היא החלה סוף סוף לצאת לחברה ולהכיר אנשים. נראה היה כי סוף סוף חייה חוזרים למסלול הנכון. "הייתי במשך שנים מומיה מהלכת, עם חליפת לחץ על הגוף מהרגליים עד הראש במשך ימים שלמים. לפעמים הייתי יוצאת ככה גם לרכיבות, בגלל הפצעים שהיו לי על הגוף. שלא לדבר על לנהל זוגיות - להיכנס ככה בכל ערב למיטה עם בנזוג ששוכב לידך זה מטורף".
יחד הם הצליחו להתגבר על הקשיים, ובעלה של נעמה, קובי, הצטרף אף הוא לתחביב הספורטיבי. "מצאנו עולם משותף", היא אומרת. "עברנו הרבה שלבים בזוגיות שלנו והחלק הכי יפה הוא להתגבר כשכן יש קונפליקט וקושי. החיוך הכי גדול שיכול להיות".
הם עברו לא מעט מסלולים ותחרויות רכיבה בארץ, כשהשנה אף הספיקו כבר לכבוש את מסלול הטריאתלון, ואף להשתתף יחד כזוג בתחרות "גראן פונדו ניו יורק". היעד הבא הגדול שלהם הוא מרוץ "גראן פונדו ערבה" שיתקיים בחודש הבא, והם כבר מתכוננים במרץ לאירוע הגדול: "אני מבצעת עם קבוצת הרכיבה שלי מספר אימונים בשבוע, בנוסף, אני מצטרפת לבעלי לרכיבות ארוכות ועובדת גם על תרגילי כוח".
מאיפה שואבים את הכוח?
"למדתי בחיים שדבר שמאוד מקדם אותך הוא להסתכל קדימה. איך מגיעים לשם? עם אסטרטגיה, עם יעדים קטנים. אי אפשר בצעד אחד גדול ענק לעבור אוקיינוס - צריך לשים אבנים יציבות בדרך וללכת צעד צעד למקומות שאתה כן יכול לראות. ככה בונים דרך וסוללים אותה".
אירוע "גראן פונדו טור ערבה" יתקיים בסוף השבוע של ה-1 במרץ.
רוצים לדעת מהי התנוחה הנכונה לרכיבה על אופניים?
לפנייה לכתב/ת 
