את המסע שלה היא החלה בקיבוץ בישראל, אחרי שלמדה ראיית חשבון היא פגשה רופא אמריקאי שעשה לה אבחנה ברפואה סינית והודיע לה שהיא סובלת מסרטן בכליות. כמי שהאמינה שריפוי חייב להגיע ממנה, היא לא הלכה לאיבחון מקיף יותר ונסעה לקליפורניה, שם פגשה הילר ישראלי ששמו גיורא הראל. "הוא ישר ראה שמשהו בגוף שלי לא בסדר", היא מספרת. "אחרי שלושה שבועות של טיפולים הוא אמר לי שתוך שנתיים אני אבין את גודל השינוי שעשיתי".

היא חזרה לישראל, פגשה את בן זוגה אורי ולאורך שנתיים חיו על הקו בין ישראל לארה"ב. "בסוף השתקענו בעין הוד בישראל, ואני בעקבות העבודה עם ההילר, החלטתי לעשות שינוי", היא מתארת. "עזבתי את עריכת החשבון והלחץ של העבודה המאוד אינטנסיבית והחלטתי לחיות בקצב אחר. משהו השתנה לחלוטין אבל לא הבנתי מה השינוי. מה שכן הבנתי זה שפתאום שנולדו האינטואיציה והקול הפנימי שלי. למדתי לתת ביטוי והבנתי שאני צריכה לעבוד עם אנשים. מתקשרת", היא מוסיפה, "אמרה לי שאני צריכה לעבוד מהרחם ולא הבנתי מה זה אומר. גם גיורא אמר לי תמיד תתחברי ל'הבן' שלך ולא ידעתי מה זה, אבל הכוונה הייתה לעולם הרוחני שלי, עולם שהיה רחוק ממני".

מעגלים

הכל התחבר לאילני כשהיא קיבלה שיחת טלםון לביתה יומיים אחרי המסר של "הרחם". "התקשרו לטלפון בבית ואמרו: מדברים מהמכון ללימודי אישה באוניברסיטת חיפה, אפשר לדבר עם אילנה? זה כמובן השם שלי אבל הסתבר ששנתיים קודם התגוררה בבית שלנו אישה ששמה אילנה ואותה הם חיפשו. כששמעתי לא האמנתי. ביקשתי להבין יותר על העבודה שלהם והם הםנו אותי למומחית שלה שעסקה בנשים נפגעות תקיפה מינית שחיברה אותי לספר שכתבו שתי נשים אמריקאיות על מעגלי נשים. הרגשתי שנפתח לי שער", היא מספרת בהתרגשות. "פתאום התחלתי להוציא מעצמי דברים שלא ידעתי מאיפה הם באים לי וגיבשתי ידע שכיניתי ריפוי נשי. הבנתי פתאום איך אורח החיים שלי בשנתיים האלו הפך מזכרי לנקבי. הכל בעקבות ההקשבה לעצמי. בעולם מלמדים אותנו לתפקד אותו דבר. לא מלמדים אותנו שיש לנו מחזוריות, שאנחנו לא כל הזמן אותו דבר והתעוררתי להקשיב לזה. היום אני יודעת שיש ימים שאני צריכה לדחוך דברים ויש ימים שצריך ללהקשיב לגוף, לכאבים, לצורך בשקט. יש לנו חוכמה ברחם שמדברת אלינו כל הזמן. הקמתי את תנועת המעגל שפתחה מעגל אחד בכל מקום בארץ ויש את זה עד היום בארץ."

אחרי שלוש שנים של עבודה במעגלים, תנועת המעגל קיבלה ביטוי לטענתה בכל קהילה כמעט בישראל ופועלת עד היום. אבל אילני כבר הייתה בדרך לארה"ב. "אלו היו 3 שנים מקבימות וחשובות אבל ב-2005 החלטנו להשתקע סופית בארה"ב ועברנו לפלורידה."

את הילדים היא גידלה בחינוך ביתי, אבל גם כך, הרגישה שמשהו חסר. "הרגשתי שסגנון החיים בפלורידה הוא מאוד לא קידס פרינדלי. היה משהו מאוד מסותת ומאוד לא אני."

ושוב, אילני חיפשה את התשובות והן פשוט מצאו את דרכן אליה. "ביחד עם חברה החלטתי לעשות פלאפל בפסטיבל רנסטנס, שזו רשת פסטיבלים ענקית בארה"ב, פסטיבלים שמחיים מחדש את תקופת הרנסנס באמריקה, הגשנו בקשה ולהפעתנו קיבלו את הצעתנו לפתוח שם דוכן פלאפל וחומוס".

היא מספרת שזו הייתה הצלחה גדולה וכזו שהובילה אותה למסע של חייה. "אורי ואני חשבנו שצריך שינוי וזו הייתה הזדמנות. החלטנו לקנות קארוואן, לעזוב את הבית ולצאת לדרכים. זה היה ב-2009. עברנו לגור בקארוואן, הצטמצמנו ל-20 מטר מרובע וחצי ממנו הכיל היה ציוד של מסעדה. כל פסטיבל כזה נמשך בין שבוע ל-13 שבועות ברחבי ארה"ב. התחלנו להגיש בקשות לפסטיבלים נוספים", היא מספרת. חלקם קיבלו אותנו וחלקם לא. יצאנו מפלורידה לקנזס, אוקלוהומה, קולורדו ומשם לאיידהו. זה היה כל כך חוויתי והתחלתי לשתף במיילים גם חברים על כל המתרחש. זה היה מידע מרתק שהצטברב היום לספר. יש שם הרבה מהחוויות הפנימיות שאני עברתי וגם המסע החיצוני, על האנשים שראינו, המקומות שראינו וזה פתח לנו אמריקה שונה לגמרי. ראיתי לב, ראיתי אנשי משפחה, גילינו מלאכים לאורך כל הדרך הזו."

"השנה הראשונה הייתה קשה מאוד כלכלית", היא מודה, "וכל הגלגולים שעברנו והתמיכה של האנשים בדרך הפכו בעצמם לחוויה משנת חיים. אני זוכרת את ראש השנה הראשון בדרכים בדרום קרולייינה ראינו מישהו שעושה קרנבלים שהציע לנו לעבוד איתו. כל פסטיבל היה יותר גרוע כלכלית יותר ויותר. כמו כל עסק חדש שלא יודעים איך להתנהל בו. לא ידענו בערב ראש השנה מה לעשות. מנהל הקרנבל אמר תבואו ואל תשלמו לי", היא מספרת בכאב. "הוא אמר לנו שהוא מכיר את התחושה ומבין את המצב ורוצה לתמוך בנו. "הגענו לעיר של 2000 שחורים והבנו שהפלאפל לא ימכור ואין ברירה אלא למכור בשר חזיר. אורי הלך להקים את אוהל המסעדה ואני פונה לאלוהים ושואלת מה אני עושה פה? ופתאום ברקע היה השיר של אהוד בנאי שאמר היום נעשה משהו בלתי נשכח שישאיר זיכרון של משהו מבורך. הבנתי מה לעשות. עשיתי מהר מאפינס דבש וחתכנו תפוח דבש ונתנו לכל עובדי הקרניבל שהם בדרך כלל התחתית של התחתית באמריקה וראיתי איך נדלק להם אור בעיניי.ם וסיימתי את הערב הזה עם התרוממות רוח, ללא כסף אבל הלב שלנו התמלא".

משפחת אילן בדרכים.

אחרי שנה בדרכים הגיע הרגע להחליט. חוזרים לבית בפלורידה, או ממשיכים במסע. "זה לא היה פשוט לעשות את ההחלטה אבל החלטנו להמשיך בדרכים. "לקח 10 שנים להפוך את זה לעסק מצליח", היא גאה לספר. "היום אנחנו לוקחים חל קרק בשני פסטיבלים בשנה וחמישה חודשים מתוכה אנחנו חופשיים. אלו חיים שרבים היו שמחים לחיות", היא אומרת בגאווה. "זה לא תמיד היה קל, הכל מאוד צפוף, עם הילדים לא היה פשוט אבל הם נחשפו למורים לאורך כל הדרך, חברים בכל מקום, למדו על עסקים. הם ילדים מאוד תקשורתיים והיום, כשכל הילדים הולכים לקולג', כן, יש בלבול קצת, אני רואה את זה וכרגע אבל גם הילדים בוחרים בדרך אחרת. כאן כולם הולכים בדרך ליניארית, הם לא וגם עם הקשיים, הדברים שיוצאים מהם מדהימים. זה לא פשוט להיות אחר ואני לא מצטערת על זה."

כמו הספר, אילני העזה לעוף והיום הכנפיים שלה חזקות. "אני מאמינה שהמטרה שלי היא לתת לאנשים אומץ. הרבה פעמים אנחנו שרים שירים של אחרים ואין לנו אומץ לשיר את השיר שלנו. אני רוצה שאנשים יקבלו השראה לקום ולעשות מסע משלהם. כל אחד ומה שהוא רוצה. זה לא פשוט ומתוך הנסיון שלנו הלכנו אחרי מה שהאמנו והצלחנו גם בפרמטרים של העולם המערבי בסופו של דבר. עובדת חמישה חודשים בשנה ועושה בסוף מה שאני רוצה כמה אנשים יש שחיים ככה? בפרקים הראשונים כתבתי שאני מרגישה שאנחנו יוצאים למסע שיתפתח שער גם לאנשים אחרים ואני מרגישה שזה מה שהספר עושה."

היא חותמת ואומרת: "אני לא חושבת שקיים מסלול של שינוי בחיים שלא מעורב בו פחד. הבעיה מתחילה כשאני נותנת לפחד הזה לנהל את חיי. השבוע אמרתי לאוֺרי שבחרתי במסע הזה כדי לחוות את החיים מתוך אמונה שלמה. אני לא יכולה לחיות בחצי אמונה, לא ביקום, לא בעצמי, לא בתהליך. אני בוחרת להאמין שכל מה שיקרה הוא לטובתי ושאני יכולה לברוא את המציאות שלי כפי שאני רוצה."