פסטיבל ברלין: סרטו החדש של ירון שני לא מאכזב
"עיניים שלי", סרטו החדש של ירון שני ("עג'מי") שמוצג בפסטיבל ברלין, הוא יצירה תובענית ומסקרנת שעוד נשמע עליה רבות. וגם: סרט הפתיחה המאכזב והקיטשי והתשובה הצרפתית ל"ספוטלייט". סקירה ראשונה
פסטיבל הסרטים בברלין, שמתקיים זו השנה ה-69, נפתח ביום חמישי האחרון, והפעם צפויה בו נוכחות מרשימה של יוצרים ישראליים במסגרות השונות. היום (שבת) כבר התקיימה הפרמיירה החגיגית לסרטו של ירון שני, "עיניים שלי", המוצג במסגרת פנורמה. זהו הפרק השני ב"טרילוגיה על אהבה", שחלקה הראשון "עירום" הוקרן בפסטיבל ונציה האחרון.
טרם צפיתי ב"עירום", אך חלקי הטרילוגיה עומדים בזכות עצמם והצפייה בהם אינה מחייבת סדר כרונולוגי (כל שלושת הפרקים עתידים לצאת בארץ במקביל בהמשך השנה). מדובר בפרויקט שאפתני, שמבקש לטשטש בין בדיון ומציאות, ועל פי הצהרת הבמאי (אחד מצמד יוצרי "עג'מי" שהיה מועמד לאוסקר) "התוצאה מציעה הגדרה מחודשת לסיפור, לעשייה הקולנועית ולדרמה".
זוהי, ללא ספק, אמירה מחייבת, וגם אם אפשר לחלוק על אופייה החדשני של היצירה - היא מספקת מעקב אינטנסיבי אחר מהלכיה של דמות במשבר. זוהי דמותו של רשי מלכה (ערן נעים), שוטר הנשוי לאישה (סתיו אלמגור) שלה בת מנישואים קודמים (סתיו פטאי), ויחד הם מנסים ללא הצלחה להביא ילד משותף. בתחילת הסרט נתקל רשי בתוצאותיה של אלימות משפחתית – אב שמתעלל בבנו, ובמקרה מזעזע אחר של גבר שהשליך את שני ילדיו הקטנים אל מותם, והתאבד (אירועים שאכן התרחשו במציאות). שתי הסיטואציות הללו אינן מקריות, והן מבשרות את המקום הקיצוני שאליו יידחק גם רשי עצמו במהלך הסרט.
במהלך פשיטה על קבוצת נערים שנחשדת בסחר בסמים, מבקש מהם רשי להתפשט. מתברר שאחד הנערים הוא בנו של בכיר בשב"כ, ונגד רשי נפתחת חקירה בעוון הטרדה מינית. הוא מוצא עצמו מושעה מהשירות, ובמקביל מתקשה להתמודד עם הכישלון להביא ילד. בתה בת ה-13 של אשתו מורדת בסמכותו, ורשי חש שמעמדו במשפחה הולך ומתערער.
"עיניים שלי" משרטט את דיוקנה של גבריות בקריסה, שמובילה בתורה לאלימות. זהו סרט תובעני, בעיקר משום שנדמה כאילו הוא מתנהל בתוך סיר לחץ. אין בו רגע של הפוגה, וכל סצינה בו משדרת אותנטיות נדירה בנוף הקולנוע הישראלי (אגב כך, נעים עצמו היה בלש במשטרת ישראל משך 15 שנה). הסרט מתרחש בחללים סגורים, מרובה בצילומי קלוז-אפ כולאים, ומוליך אותנו באכזריות בנתיב התדרדרותו הנפשית של הגיבור. אם לשפוט על פי "עיניים שלי", הטרילוגיה הזו היא, ללא ספק, פרויקט קולנועי מסקרן שיהפוך לאירוע עם יציאתו לאקרנים אצלנו.
וקצת על התחרות הבינלאומית
פסטיבל ברלין עומד השנה בסימן העצמה נשית. בראש חבר השופטים ניצבת השחקנית ז'ולייט בינוש, והתחרות עצמה כוללת שבעה סרטים שביימו נשים. אחד מהם, סרט הפתיחה The Kindness of Strangers, בבימויה של לון שרפיג הדנית ("לחנך את ג'ני"), התגלה כמלודרמה מופרכת על אם צעירה הנמלטת עם שני ילדיה מפני בעלה האלים ומנסה לשרוד ברחובות הקפואים של ניו יורק. התוצאה נדמית כמו פרודיה אומללה על סיפורי דיקנס, שמנסה לגלוש באופן בוטה ונצלני על גל ה-MeToo.
סרטוו החדש של פרנסואה אוזון, By the Grace of God, שמשתתף בתחרות הרשמית, מייצג אף הוא את הרגע הנוכחי. זהו סרט חדור תחושת שליחות, ולהבדיל מעבודות קודמות של הבמאי המגוון הזה ("מתחת לחול", "פרנץ") – סגנונו ישיר ונטול מנייריזם. הסיפור עוקב אחר קבוצה של גברים בשנות ה-40 לחייהם המתגוררים בליון, ש-30 שנה קודם לכן הותקפו מינית על ידי כומר קתולי. כמעט היצירה המשלימה ל"ספוטלייט" זוכה האוסקר מ-2015.
הסרט, שמבוסס על אירועים אמיתיים, נפתח כאשר אחד הגברים שנוצלו אז (מלוויל פופו), איש משפחה ונוצרי מאמין, מגלה שהכומר המטריד (ברנאר ורליי) שב העירה ואף ממשיך לעבוד עם ילדים. חלקו הראשון של הסרט מתנהל כחלופת מיילים בין הגבר וההיררכיה הכנסייתית שממנה הוא תובע לשים לכך קץ. הכומר עצמו אינו מתכחש למעשיו, ואף נפגש עם קורבנו – אך נראה שהכנסייה מוכנה להסתפק בכך.
המבנה הנרטיבי המשולש של הסרט מביא את סיפוריהם של עוד שני גברים שחיים בצלה של טראומה זהה – ויחד הם מקימים גוף שיוצא למאבק בניסיונותיה של הכנסייה להשתיק את הסיפור. זהו סרט מרשים אמנם בפרמטרים של משחק ובימוי, אך גם לוקה בדידקטיות ובהצגה מדיי סכמטית של הדמויות. בנוסף, העובדה שהסרט מתרחש בסביבה קתולית אינה מסייעת משום מה להפוך אותו להרהור על אמונה וניצול. קריינות המיילים בנוסח הז'אנר הספרותי של "רומן מכתבים" שמלווה את רוב חלקו הראשון של הסרט, מתחילה כעבור זמן קצר לנדנד.
ועם זאת, קשה לחשוב על סרט הולם יותר את התחרות הרשמית בפסטיבל שחרט השנה על דגלו את המאבק בניצול ובאלימות מינית באשר הם. זהו סרטו המסורתי ביותר של אוזון – ויצירה שמנופפת בחשיבותה במסגרת השיח הנוכחי, מבלי להצטנע.
