מה באמת יגרום לילדיכם לקבל ילד שונה?
אנחנו חייבים להתייחס לאחריות שיש לנו כמבוגרים בהתנהגות שלנו אל השונה. הילדים רואים אותנו וקולטים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. איזה מודל של יחס נרצה להעביר לילדינו? התשובה ברורה, אך כמה מאיתנו זוכרים להתנהג כך בזמן אמת?
כולם מתפעלים ומתמוגגים ברגישות אין קץ מביצועי להקת "שלווה", שרוב חבריה הם בעלי צרכים מיוחדים. אחרי שהמסך עלה בפירוטכניקה מרשימה וקול גדול - אסור לשכוח שהמסך צריך גם לרדת בחזרה אל החיים עצמם. אז למה כשאת הבמה הנוצצת מחליף גן ילדים, בית־ספר או מרכז טיפולי הנבנה בשכונת מגורים - הציבור תומך ומתלהב פחות?
השבוע התקשרה אליי חברה וסיפרה לי על מסיבת פרידה מקסימה שערכו חבריו לכיתה של בנה, לקראת מעבר שלו לבית ספר אחר. החטיפים היו ערוכים בצלחות מעוטרות, המוזיקה עדכנית ומקפיצה, משחקי החברה העבירו את הזמן בהנאה, ואפילו פרק הקראת האיחולים לכבודו היה מרגש ולא מטרחן. נשמע כמו מחווה נהדרת לחבר לכיתה ממנה לומדים הרבה על התחשבות באחר, נכון?
קראו עוד:
"רוצה שבני שלי יגדל כמו ילד רגיל"
כך הגיבה האמא כשקראו לבנה כושי
איך תוודאו שהילד שלכם לא יעשה חרם?
ומה אם אומר לכם שהסיבה העיקרית לעזיבתו של הילד את בית ספר היא יחס עוין, מזלזל ומדיר משך שנתיים של רוב תלמידי הכיתה כלפי אותו תלמיד? הוא חש אומלל ודחוי באופן קבוע. חבריו לכיתה לא חסכו ממנו כינויים בשמות גנאי, חרמות, התנכלויות על בסיס יומיומי, אי הזמנה למפגשים חברתיים ועוד כל מיני "מתנות", כפי שילדים יודעים. מבחינתם הוא תמיד היה השונה ותגובתם היתה חוסר קבלה מוחלט. אם כך, מה הסיבה לשינוי הדרמטי ביחס כלפיו?
לפני כחודש, כך סיפרה לי אמו, הוא אובחן כילד על הרצף האוטיסטי. בצעד אמיץ ובעצת אמו הוא החליט לחשוף מול כל הכיתה את האבחנה שקיבל. הוא סיפר בגילוי לב על התחושות הנוראיות וההתמודדויות הקשות שליוו אותו מדי יום. ובכן, לא נותרה עין יבשה אחת, לא שלו ולא של המורה ושל חבריו לכיתה שבכו עימו. נשאלת השאלה - למה אנחנו "חכמים" רק בדיעבד, ומסוגלים להכיל את השונה כל עוד הוא נשאר על המסך ולא נכנס אלינו לסלון או לכיתה של ילדנו?
איזה מודל אתם מעבירים לילדים?
כהורים, אנו חייבים להתייחס לאחריות שיש לנו כמבוגרים בהתנהגות שלנו אל השונה, אף אם לא מתנוססת מעליו אבחנה רשמית של בעל צרכים מיוחדים. הילדים רואים אותנו וקולטים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. איזה מודל של יחס נרצה להעביר לילדינו? התשובה ברורה, אך כמה מאיתנו זוכרים להתנהג כך בזמן אמת?
קיים פער בין הידיעה של איך ראוי להתנהג כשאנו נדרשים לחשוב על כך לעומק, לבין העובדה שבשגרת החיים הלחוצה שלנו, הסובלנות מפנה מהר מאֹד את מקומה לעצבנות, אימפולסיביות וחוסר־אמפתיה (במקרה הטוב), עד לעוינות (במקרה הפחות טוב).
אי־אפשר לסמוך על תוכניות הריאליטי שירימו את המסך מעל הסוגיה החשובה הזאת. נוסף על כך, החשיפה החיובית של הנושא במסגרת התוכנית בלבד - גם גובה מחיר: עיסוק שטחי רק בשאלת ההתאמה לתחרות בינלאומית כמו האירוויזיון, צמצום ההתייחסות רק ל"היא שרה ממש כמו זמרת רגילה שיכולה לראות" ועד להתעלמות טוטאלית מהיחס ההפוך לו זוכים בעלי המוגבלויות גם כשמסך הטלוויזיה כבוי.
הנער שהפך אח גדול לילד מיוחד :
דברו עם הילדים
המקור להתמודדות נכונה הוא בשיח. חובה עלינו לדבר את זה. זה לא טאבו חברתי, להפך. בשלב ראשון, לא להשתיק ולטאטא את הסיטואציה (מי לא מכיר את פתיחת העיניים שרומזת בענק: "אסור להגיד את זה!"). אנו מרחיקים עוד יותר את הנורמליות של השוני והופכים את השונה לדבר חריג ומוקצה.
עלינו כהורים לנצל את ההזדמנות ולמנף את השיחה. להסביר שבכל אחד יש שונות כזו או אחרת שלמעשה הופכת אותו למיוחד ולא שגרתי ומשעמם. חשוב לנו להבין ולהסביר לילדנו שהשונות והרב גוניות הזו הופכת את העולם למעניין ועשיר יותר. כיתה בה יש ילד "אחר" היא כיתה שכל הילדים בה זוכים לחוות, ללמוד ולהתפתח טוב יותר.
כמו־כן, לנסות ולהגיע למקור הפחד: למה בעצם אנו קצת נרתעים מהשונה? ואולי אנחנו חוששים שאם נכיר בשונות שקיימת בנו - פתאום לא יקבלו גם אותנו? כשה"מופרע של הכיתה", למשל, שוב עושה בעיות - האם נצווה על ילדינו "תשמרו מרחק ממנו" ונעדיף שלא להזמין אותו לבקר אצלנו בבית, או שדווקא ננראה להם שבכל אחד יש מעלות, אם רק נחליט להבחין בהן. גם השונה זקוק להכלה, ואולי השונות נובעת מקושי מסוים. תפקידנו כהורים להפנות את הזרקור לנקודות החיוביות שאפשר ללמוד מהן על השונה ועל עצמנו.
המטרה יותר חשובה מההרגלים שלנו
על פי סקר שנערך בדצמבר האחרון, 90% מההורים לא רוצים שבחוג עם ילדיהם יקחו חלק גם ילדים בעלי־מוגבלות פיזית או שכלית־התפתחותית, כמעט חצי מהישראלים חושבים שלא מגיע להם הטבות מהמדינה ו־70% לא היו רוצים לשבת בבית־קפה שבו מועסקים גם בעלי־מוגבלות.
על דבר אחד כולם מסכימים (טוב, לא כולם. רק מי שלא השתתף בסקרים מעין אלה): - אלו נתונים מדאיגים. אסור להקל ראש באטימות כזו שמרימה את ראשה בחוסר בושה. גם אם הבן שלנו ילמד שני מהלכים במקום ארבעה בחוג הג׳ודו וקצב ההתקדמות יהיה מעט איטי, גם אם הקפה שהזמנּוּ יגיע עם קצת יותר קצף מאיך שאנו בדרך כלל שותים אותו כי המלצר הוא בעל־מוגבלות כלשהי וגם אם הבת שלנו תיאלץ לערוך את מסיבת יום ההולדת שלה במקום אחר כדי שגם הילדה עם הקביים תוכל להשתתף. הסובלנות, ההתחשבות וההכלה לפעמים מגיעות עם צד פחות נוח שדורש מאיתנו קצת יותר אורך רוח מכרגיל.
זהו התפקיד שלנו כהורים ומחנכים - עלינו לזכור שקיימת מטרה הרבה יותר חשובה מההרגלים הנוחים והמקודשים שלנו. מעבר להקלה על חייו של בעל הצורך המיוחד שלרוב מלאים באינספור קשיים, התועלת שתהיה לילדינו בהמשך הדרך היא עצומה. כמובן שאנו, כמובילי הדרך עבורם, חייבים להיות עקביים.
פעם עמדה איתי במשרד הרישוי אישה שאמרה לילדיה: "תדעו לכם שהנכים סובלים הכי הרבה. עם כמה דברים קשים הם צריכים להתמודד", תוך כדי שהיא עוקפת את התור המיוחד לנכים. אין דבר מבלבל יותר עבור ילד מאשר הטפות והסברים להתנהגות מסוימת, אבל בזמן אמת, כשזה מגיע לחלקת האלוהים הקטנה של ההורה - הוא מתנהג ומתבטא אחרת לגמרי.
זִכרו זאת בפעם הבאה כשאתם פוגשים בשונה, גם אם זה לא יקרה על גבי מסך הטלוויזיה.
הכותב הוא פסיכותרפיסט, עובד סוציאלי קליני (M.S.W), מייסד ומנהל "מרכז לימן " ומרצה בחוג לחינוך בקריה האקדמית אונו
לפנייה לכתב/ת 
