מצאה את אהבת חייה בזכות פוסט בפייסבוק
שלי בסך הכול חיפשה דרך להכיר את השכנים שלה כדי להעביר יחד אחר צהריים נחמד על כוס בירה. היא פנתה לפייסבוק ופרסמה פוסט בעמוד של "תושבי פלורנטין". היא לא שיערה בנפשה שמי שיענה לפוסט שלה יהפוך במהירה לאהבת חייה ולאבי בנה
תשאלו רווקים תל-אביבים עד כמה החיפוש אחר אהבת חייהם מייאש אותם, ומרביתם יסתכלו עליכם בפרצוף ממורמר ויגידו "מאוד!". מזל שאחת לכמה זמן צץ לו סיפור אהבה משמח ומרגש שמזכיר לנו שרומנטיקה ו'האפי אנד' עדיין קיימים, חרף הייאוש, המרמור והציניות.
זוגות ותיקים משתפים: כך תצליחו בנישואים
הסיפור של שלי לבטון-בראל (35) הוא בדיוק כזה: סיפור רומנטי ומעורר השראה שמראה איך לפעמים האהבה הכי גדולה שלנו, זאת שתמיד חלמנו עליה, מחכה לנו ממש מתחת לאף. שלי העלתה אמש (ש') פוסט בקבוצה של תושבי שכונת פלורנטין בתל אביב, שבו היא שיתפה את חברי הקבוצה בדרך שבה הכירה את בעלה ואב בנה, מבלי לתכנן בכלל, והכול בזכות פוסט תמים שהעלתה לאותה קבוצה לפני שלוש שנים.
בפוסט החדש היא מגוללת את הסיפור הרומנטי שקרה לה, ועל הדרך גם מעניקה המון תקווה לכל מי שאיבד אותה: "'את אשתך לא תכיר בפלורנטין' - כולנו מכירים את הגרפיטי המיתולוגי, ואני פלורנטינאית בת 35 שסוגרת 14 שנה בשכונה, רוצה לספר לכם שזה יכול להיות גם אחרת. זה קרה לפני שלוש שנים בערך, עוד אחר צהריים של שעמום טוטאלי אחרי העבודה. נכנסתי לפייסבוק בשיטוט אחר עניין כלשהו וכשלא מצאתי, החלטתי שאני עושה מעשה. נכנסתי לקבוצה הזו שלנו, 'תושבי שכונת פלורנטין', וכתבתי פוסט קצר וענייני: 'מי בא לבירה?'.
"הכוונה שלי בפוסט הזה לא היתה בהכרח להכיר איזה גברבר, דווקא חשבתי להכיר שכנה חברה חדשה, לשבת לבירה ולהעביר את היום. קיבלתי כמה הודעות ושמתי עין דווקא על ההודעה שלו. קבענו להיפגש בפלורנטין 10, הגעתי לפניו, הזמנתי בירה ואז הוא הגיע. נראה מעולה, עם חיוך כובש, מצחיק בטירוף ומלא שמחת חיים. היה לי כיף, היה כיף גם לו, נפגשנו שוב ומאז לא נפרדנו. ידה ידה ידה, עברנו לגור יחד לאחר 4 חודשים, לאחר שנה טסנו להודו לחודשיים (והוא לא הציע לי שם) אבל לאחר כמה חודשים ההצעה הגיעה. אז טסנו לקפריסין, התחתנו, ולאחר חודש גם גרפנו צ'קים במסיבת חתונה גדולה לכל המשפחה.
"לאחר שלושה חודשים גיליתי שאני בהריון, ואני כזה 'וואי אימא'לה, אני הולכת להיות אימא!', וכך עברו עוד 9 חודשי הריון וכמה שעות לידה, והיום, 4 חודשים אחרי, אני אוחזת את ינאי הקטן בידיי ואומרת לעצמי, 'יאללה, תראי איזה מזל'. אותו בחור, שבמקרה היום הוא בעלי, גר כל הזמן כמה רחובות ממני ולא ראיתי אותו אף פעם. אותו פוסט בפייסבוק, אז לפני 3 שנים, היה בדיעבד הפוסט ששינה את חיי. תמיד אמרו לי 'כשלא תצפי זה יגיע', ותמיד עניתי שאני כל הזמן מצפה... אז איך זה יגיע? והנה, ברגע אחד של חוסר כוונה לצאת לדייט, כמו בספרים זה הגיע. ותכל'ס, זה הפתיע גם אותי. אז רציתי לחלוק אתכם את זה כדי שתדעו שהכול אפשרי, ושבכל זמן ובכל מקום מתקיימת אהבה".
"היינו רווקים שנים, אני לפחות שמונה שנים מהחבר האחרון וגם הוא", היא מספרת כעת בריאיון ל-ynet. "ניסיתי אפליקציות כמו טינדר - שוויתרתי עליה מהר מאוד, ואחר כך אוקיי-קיופיד, וזו הייתה עבודה שניה ממש. כלומר, אחרי העבודה הייתי פותחת את האוקיי-קיופיד ומסדרת לי דייט לערב. אף פעם לא היתה לזה המשכיות יותר משני דייטים".
כיצד ממפגש ספונטני בין שכנים נוצר סיפור אהבה? הרי אף אחד מכם לא התכוון שזה יהיה דייט.
"זה היה לגמרי תמים ולא מתוכנן להכיר באותו יום את אהבת חיי", שלי מנתחת את מה שהיה באותו הערב. "אני חושבת שהיה שם קליק מהתחלה. הייתה משיכה אבל לא רק. המפגש היה ממש מצחיק, הרבה זמן שלא צחקתי ככה, הוא עם חוש הומור ציני כמו שלי, וישר קלטנו שיש חיבור.
"הייתי באה אליו והוא אליי כל יום אחרי העבודה, עד שהבנו שזה 'זה', ועברנו לגור יחד. כשאנחנו מספרים את סיפור ההכרות בינינו, הוא בקיצור ואני בהרחבה", היא מספרת בחיוך, "אנשים ממש מתלהבים, כי בדרך כלל להכיר בפייסבוק נראה מעט פתטי ולא רציני, וזו ההוכחה שזה יכול להיות שונה לגמרי ואפילו מדליק".
אבל לטעמי, הסיפור הזה מלמד אותנו שדווקא להפך. הודות לעולם הדיגיטלי אנו יכולים להכיר אנשים שנמצאים ממש מתחת לאף שלנו, כמה בניינים לידנו, או מי יודע - אפילו כמה קומות מעל, שבגלל הניכור העירוני ייתכן שמעולם לא היינו מכירים, באף קונסטלציה אחרת. אהבה היא דבר חמקמק. אין לה חוקים וגם אין התראה מראש, לכן שמרו על לב פתוח ואופטימיות. מה שבטוח זה שמגיע לזוג הפלורנטינאי הזה לייק.
