"אין תחליף לדפנה, קרה לנו נס גדול ואנחנו ממשיכים לאהוב"

"נשברתי ביחד עם המילים שלה". נתן מאיר(צילום: אלכס קולומויסקי)

עתה יוצא לאור ספר חדש,"דרך אישה" (הוצאת "ידיעות ספרים"), המרכז בתוכו את כל כתביה המקצועיים בתחום הפוריות והמיניות. הספר מציג צד נוסף באישיותה של דפנה, שהפכה לגיבורה ולסמל עבור נשים רבות עוד בחייה. הוא כולל בתוכו מאות שאלות שנשים שאלו את דפנה, ומאות תשובות שענתה דפנה בשפה פשוטה, חמה ואוהבת. איך בודקים פוריות? כמה זמן נמשך הביוץ? האם יש בעיה הלכתית עם אוננות נשית ועוד.

עבור נתן מאיר, ששכל את אשתו בטרגדיה הנוראית, זהו אירוע מרגש. את הכוח להיאחז בחיים הוא שאב גם מדמותה החזקה של דפנה, והכתבים שמאוגדים עתה לספר הם חלק מאותו המשך והבחירה שלו בחיים. מאיר התחתן בשנית עם זהר מורגנשטרן, ולפני כחצי שנה נולדה להם בת, העונה לשם עיינה. באותו הבית שבו נלקחו חייה של דפנה גדלים עכשיו חיים חדשים.

איך באמת אפשר להמשיך לחיות בין אותם הקירות, אחרי טראומה כזו שקרתה בתוך הבית מול עיני הילדים?

"התשובה האמיתית, הנכונה והכואבת היא  שאי אפשר. זאת האמת. אי אפשר. אפשר לנסות. החיים הם לא אותם חיים. הבית הוא כבר לא אותו הבית. כל אחד מבני הבית השתנה לבלי הכר.

"כולנו נפגענו קשות. לכולנו יש חלק גדול מאוד מהלב שהלך לעולמו יחד עם דפנה. ומלחמת ההישרדות, שלפעמים נדמה שהיא כבר מאחורינו כי הצמחנו חיים חדשים, עודנה יומיומית. כל אחד מבני הבית מנסה להתרומם ולהמשיך בחיים, וזה קשה כמו שאי אפשר לתאר.

דפנה מאיר ז"ל

"הבנתי, גם בעזרת התייעצות עם אחרים, שלעזוב את הבית זה יותר קשה מאשר להישאר בבית, אז מה שעשינו זה לשנות את הבית. הבית כבר לא דומה בשום דבר לבית שהיה. זה אותו המקום, אבל רוב הקירות הוחלפו. הבית נראה בעבר קצת כמו חורבה, בגלל קבלן שנטש אותנו באמצע. היום, אחרי השיפוץ, הוא הפך לבית יפהפה, כמעט ארמון. ויחד עם השינוי גם הפחדים הוסרו מהבית. וכולנו אוהבים לחיות כאן, וכולם מתמודדים עם זה שבית בלי אמא הוא לעולם לא יהיה באמת בית".

הזוגיות החדשה היא לא תחליף?

"אין תחליף לאמא, ואף אחד לא בא להחליף אף אחד. יש ברוך השם זוגיות חדשה. יש אהבה חדשה וטובה. כולנו שמחים באהבה החדשה שממלאת את הלב לכולנו. גם זה שיש חיים חדשים בבית זה משמח מאוד. תודה לאל שקרה לנו נס כל כך גדול, שאנחנו ממשיכים את החיים וממשיכים לאהוב, אבל זה לא סותר את העובדה שאנחנו נלחמים כל יום מחדש כדי לקום. זה לא סותר בשום צורה את החוסר האינסופי שיש בבית".

ילדים מסוגלים להכיל את הניגודיות הזו?

"כן. כולנו חיים בתוך זה, בתוך הניגודיות הזו. דווקא השיקום של הבית עוזר ומאפשר גם להיות עם הקושי ועם הגעגוע הגדול".

דיברת הרבה על ההתמודדות עם האבל על דפנה, ודווקא עכשיו אתה פחות משתף את הציבור בשמחה, בחיים החדשים. למה?

"השתדלתי לשתף את הציבור בצורה מדודה גם בשמחות שלנו. שיתפתי שהתארסתי והתחתנתי ושיתפתי כשעיינה נולדה. הסיבה שלא הרביתי להתראיין, והסיבה שאני דורש שתמונה של זהר לא תתפרסם בכתבה הזו, היא בגלל שאנחנו מנסים לבנות את עצמנו מחדש.

נתן מאיר והתינוקת עיינה

"בנייה של דברים לא צריכה להיעשות באור הזרקורים. המפץ הגדול שנגזר עלינו, הרצח של דפנה שבשלו התפרסמנו שלא בטובתנו, נכפו עלינו. עכשיו, כשאנחנו בתקופה של בנייה, טוב שננהל את חיינו בשקט ובשלווה. את הבניין הזה ראוי וכדאי לעשות בשקט, ולכן אני שומר על העניין הזה מכל משמר".

עזבת את עבודתך בישיבה בסוסיא אחרי הרצח. חזרת לעבוד? אתה מצליח בכלל לעבוד בתוך המאמץ לשיקום החיים?

"אני עובד שבע שעות בשבוע ועדיין מאוד אוד עמוס. אני כיום מורה לחריטה בעץ לנערים בסיכון ולנכי צה"ל. זה מרפא אותי, זה מחבר אותי לאנשים. הבית וההתמודדות עם שבעה ילדים, שניים מהם ילדי אומנה עם צרכים מיוחדים, שואבים את מרב זמני. מאוד מאתגר לגדל ילדים בפערי גיל כל כך גדולים, כאשר הבכורה כבר נשואה והקטנה רק נולדה. יש לי זכות לגדל ילדה שנותנת לי תחושה של חיים מחודשים, של אור חדש ומופלא שטרם פגשתי כמותו".

"מנחם זה לא"

"לפני שהספר 'דרך אישה' יצא לאור עברתי על כל מילה שכתובה בו", מספר נתן מאיר. "כשאתה מסיים לקרוא ספר כזה, יש קורת רוח. העורכת וההוצאה נענו לכל הבקשות שלי, הם הדגישו את מאור הפנים של דפנה, את טוב הלב שבו ענתה בסבלנות לכל כך הרבה שאלות. מצד שני, כשמחזיקים כזה ספר ביד יש תחושה שמשהו נעצר. הדבר החי הזה שאני פגשתי בצורה של טלפונים אינסופיים שהיא הייתה עונה לנשים בזמן הבישולים במטבח או הכביסות, השעות שהיא ישבה מול המחשב, כל הדבר החי הזה שפגשתי, הפך לספר שאפשר לשים אותו על המדף. זה יפה, אבל בחוויה שלי זה קשה. זה כבר לא חי. זה לא לב שממשיך לפעום".

אין משהו מנחם בכך שכל כך הרבה אנשים קראו על דפנה וקוראים את דפנה? אין הרבה אנשים שזוכים לכך אחרי מותם.

"אני חושב שיש בזה משהו מעודד ומשמח, אבל מנחם זה לא. נחמה זה דבר שרחוק מלהגיע. בשביל שמשהו ינחם צריך שהמציאות תגיע למצב שלם. אני חושב שהספר הראשון על דפנה ("מה יקרה אם אמות מחר בבוקר", שכתבה יפעת ארליך) מביא באופן מאוד יפה את העצמאות המחשבתית של דפנה.

"הספר הנוכחי מביא את הלב הטוב שלה יותר מהכל. בספר הראשון היא לוחמת. בספר השני היא חומלת. אני מאוד שמח שהדברים שכתבה יוצרים מציאות של חמלה, קודם כל של כל אישה כלפי עצמה, כלפי גופה. שאישה תהיה מחוברת לגוף שלה באהבה. זו רוח שדפנה הביאה. הספר החדש מציג את דפנה שהאירה פנים לכל אחת, וענתה לכל אחת מהנשים בסבלנות אין קץ. בזמנו הייתי משתגע כמה זמן ומאמץ היא השקיעה במענה לנשים, ואף פעם היא לא לקחה על זה גרוש. זה הדהים אותי, המסירות הזו שלה. היום, בדיעבד, אני מאוד שמח שהיא עשתה את זה".

והנה דוגמה לרגישות האנושית: "שלום, דפנה. אני בת 21, מתחתנת בעוד שלושה שבועות. הייתי אצל גינקולוג כדי לקבל גלולות למניעת היריון לפני החתונה וסיפרתי לו שאימא שלי נפטרה לפני שבע שנים מסרטן השד(...) יש קשר בין נטילת גלולות לסרטן השד?".

דפנה עונה לשואלת באופן מקצועי, מזמינה אותה להתקשר וחותמת את התשובה בהתייחסות אישית: "מזל טוב! ה' ימלא חסרון אמך בחתונה ובכלל, נשמתה תהא לצידך, ותזכי בעזרת ה' לחמות שהיא כמעט־כמעט כמו אימא. אמן! בברכה, מדפנה מאיר".

לצד עורכת הספר רחלי לביא ערכה את הספר מקצועית גם ד"ר רויטל דרעי חסיד, רופאה שדייקה את הדברים של דפנה ודאגה שהמידע הרפואי בספר יהיה מעודכן. לצידן עברו על הספר וסייעו בעריכה מיכל שונברון, המורה של דפנה לשיטת המודעות לפוריות, וחברותיה והקולגות שלה, מי שדפנה נהגה לכנות "המבייצות": דפנה פלר, תמר רוטשטיין, איילת בוכניק, עידית רייס ופנינה גפן. העבודה המאומצת והמשותפת הזו הביאה לספר שהוא מעין אנציקלופדיה בתחום הפוריות והמיניות. התהליך, שארך זמן, איפשר לנתן לעכל את דברים.

"עשיתי גם טעויות"

"הספר הראשון תפס אותי מאוד לא מוכן", אומר נתן בכנות. "היום אני יודע להגיד את זה. הייתי אז בתחושה שאבד לי כל כך הרבה ואני לא מסוגל להקיף את כל מה שאבד לי, והנה מישהו הולך ללקט ולאסוף את מה שאבד לתוך ספר. זה היה סוג של ניסיון הישרדות. בדיעבד, אני מבין שלא הייתי אז מספיק מדויק ושקול. הרצון לספר נבע מתוך כמיהה אינסופית שאנחנו, המשפחה, נזכור את דפנה. שמישהו יוציא מאיתנו כל מה שאפשר לפני שנתחיל לשכוח.

"שמחתי מאוד שהספר הראשון יצא. הרגשתי איך האור של דפנה נפוץ לכל עבר. אבל כשעושים דברים מהר עושים גם טעויות. בעיקר בתחום של בן אדם לחברו. להוציא ספר אחרי שלוש שנים זה אחרת. גם אחרי שלוש שנים היה מאוד קשה לאסוף את עצמי כדי לקרוא את כל הכתבים. הייתי צריך פיזית לקחת את עצמי לצימר מבודד בהרים בלי קליטה, כדי להצליח לקרוא את הספר, ולהישבר שם יחד עם המילים שלה, ואז להעיר הערות ולתקן איפה שצריך לתקן.

"היום, בשל הניסיון עם הספר הראשון, אני מבין יותר שכל מילה שנכתבת - אנחנו אלה שצריכים לחיות איתה בהמשך. דפנה לא הייתה רוצה בשום אופן לפגוע בסיכוי שלנו להשתקם, לקום על הרגליים ולחיות את החיים שלנו בעוצמות. מצד שני, היה לי חשוב מאוד להיות נאמן לדפנה, ואני חושב שהספר הזה מצליח לעשות את זה ועושה איתה חסד גדול.

נתן מאיר(צילום: אלכס קולומויסקי)

"אני יודע שיש כמה קבוצות של אנשים וכמה אנשים פרטיים שנפגעו מהספר הראשון. אם הייתי מוציא את הספר היום הייתי מטשטש יותר את הפרטים כדי שלא יהיה ניתן לזהות במי המדובר. קיוויתי שהספר לא יפגע, וטעיתי. גם על הספר הראשון עברתי בדקדקנות, גם אז נסעתי להתבודד ובכיתי את נשמתי. ומה לעשות שלא שיערתי שאנשים ייפגעו מהספר. היו קולגות של דפנה שנפגעו, היו במקום שבו עבדה אנשים שנפגעו. אני בכוונה לא רוצה לומר את שם המקומות כדי לא לפגוע באנשים שוב. אני משתדל מאוד־מאוד לא לפגוע באנשים, וזה שאנשים נפגעו - קשה לי וזה הולך איתי עד היום".

בספר החדש יש המון דברים מאוד נועזים. היית ממליץ לבני נוער לקרוא אותו?

"זה לא ספר שמומלץ לילדים. לנערות יש מה למצוא בו, אבל הרבה מאוד לא יהיה רלוונטי עבורן וצריך יהיה לעזור ולתווך להן. הספר הוא בעיקר ספר לנשים, ויש בו כמה דברים שאולי יועיל גם לגברים לדעת. הספר הזה הוא לא פורנוגרפי או חסר צניעות. הוא מדבר במילים נקיות, יפות וצנועות על נושאים מאוד חשובים ואינטימיים.

"הקורא או הקוראת לא חייבים להיחשף להכל. לפי תוכן העניינים הם יכולים למצוא מענה לנושאים שמטרידים אותם. בעיניי הספר הזה הוא דוגמא ומופת לכתיבה בלשון נקייה על נושאים מורכבים. אפשר לדבר על אוננות בשפה נקייה וברורה. דפנה עשתה עבודה מדהימה בנושא הזה. אני מתגעגע ליכולת הזו שלה. לצערי, כבר ראיתי כותרות סקסיסטיות על הספר הזה. זה לא ספר על סקס. זה ספר על רפואת נשים שעוסק הרבה בפוריות, במיניות, בגיל המעבר. בנושאים שחשובים מאוד כמעט לכל אישה".

חשבת אי פעם שדפנה תהפוך להיות דמות כל כך מרכזית?

"עוד בחייה ראיתי שהיא הולכת וגדלה מאוד בתחום שלה. שהיא הולכת ונעשית הכוהנת הגדולה שאליה באים בשאלות ושאיתה מתייעצים. אני זוכר גם אותה מופתעת שכל מיני דוקטורים ופרופסורים ורבנים חשובים התקשרו להתייעץ או לשוחח איתה. לא חשבתי שהיא תהפוך למפורסמת באופן כל כך אכזרי בשל מותה".

מה היה קורה לו דפנה הייתה מתה בתאונת דרכים ולא בפיגוע. האם אז לא היינו נחשפים לכל האוצרות שהותירה אחריה?

"קשה לדעת. אני יכול לומר שפנו אליי מאות רבות של נשים וסיפרו לי כיצד שיחה אחת או מפגש אחד עם דפנה ממש שינו להם את החיים. אני מאמין שהסיפורים הללו לא הגיעו בגלל שהיא נרצחה בצורה כל כך מזעזעת. זה עצוב שיש מעמדות בשכול. נחמץ לי הלב על האלמנים והאלמנות שאיבדו את יקיריהם בתאונות או במחלות, והם לא 'סלבים' למרות שגם הם כל כך סובלים.

"לפעמים נדמה לי שהכאב שלהם הוא הרבה יותר גדול מהכאב שלי, כי כמעט אף אחד לא סופר אותם. הם לא פחות אומללים ממני, ואין להם מדינה שעומדת מאחוריהם ותומכת בהם ובילדים. הם זוכים לפחות פרסום ותהודה, וממילא לפחות עזרה מהחברה. זה קשה מנשוא, המחשבה הזו, אם כי אני יודע שהנסיבות הטראגיות של המוות של דפנה בהחלט מעצימות את הטראומה".