הסרט שעושה צחוק מאחמדינג'אד, וסוחף את הקהל האיראני
האזרחים האיראנים נוהרים לקולנוע, מוסדות השלטון מפרגנים וכלי התקשורת נלהבים: סרט איראני מציג את דמותו של פוליטיקאי נלעג, שמרן ופופוליסט, ומוכיח שבתעשיית הסרטים של הרפובליקה האיסלאמית - דבר אינו צפוי. הבמאי טוען שמדובר ב"סאטירה כללית", אבל המבקרים והקהל דווקא חושבים על מישהו מסוים
Sly ("תחמן"), סרטו של הבמאי הוותיק כמאל תבריזי, הוא אחד מאותן יצירות שלא הייתם מדמיינים שניתן לכתוב, להפיק, ולהפיץ באיראן. מדובר בקומדיה סאטירית מושחזת שמכוונת ישירות לממסד הפוליטי של המדינה, ומציגה את נבחרי העם כליצנים אינטרסנטים נטלי אידיאולוגיה, המשתמשים בקלישאות מכתבי הקודש כדי לעורר השראה בקרב בוחריהם הפוטנציאלים. גם בזה האיראנים לא ממש שונים מאיתנו, מסתבר. העלילה מתרכזת בפעיל חברתי בשם גודראט סמאדי שמוביל כנופיית בריונים המשליטה משמעת דתית בחוצות העיר. מעין משטרת הצניעות בגרסת טהרן. בעיני רוחו הוא רואה עצמו כחבר פרלמנט, וכהכנה להזדמנות הקרובה שאולי תיפול בחיקו הוא מדקלם נאומים חוצבי להבות מעל פודיום שהקים בעצמו בביתו המוזנח. שם הוא מפתח כריזמה מנהיגותית מול להקה של תרנגולות שמקרקרות סביבו.
מי שבסך הכל ניסה לחבל בפעילות תרבותית להנאת הציבור הרחב בשם האיסלאם, הופך למועמד נחשק להנהגת תנועת הרפורמיסטים האיראנית. הם מזמנים אותו לפגישה ומציעים לו להתמנות כמועמד מוביל מטעמם לפרלמנט. על אף היותו שמרן ועקשן, הוא מזהה את ההזדמנות לפרוץ אל הזירה פוליטית ומשנה את עורו החלקלק. אלא שמפה מתחילה קומדיה של טעויות שמסחררת את סמאדי הבלתי מנוסה. כשאור הזרקורים מופנה אליו, הפעם באמת, הוא נחשף כאדם קולני, וולגרי, נטול עמוד שדרה, ולא חכם במיוחד. כשהוא מתראיין לרשת טלוויזיה של מתנגדי משטר גולים מחוץ לאיראן, הוא נופל בלשונו ומשחרר הצהרות חתרניות. בניסיון להציל את נפשו הוא מתרץ תירוצים, ותוקף את מתנגדיו מילולית - ופיזית. כמו כל פוליטיקאי איראני במצוקה, הוא פונה לתקוף את ארצות הברית וישראל, ואת משפחת השאה פהלבי. אבל גם התמרון הזה כושל, והוא מודח מכל תפקידיו ומוצא עצמו בחקירות ידי השירות החשאי, בחשד לשיתוף פעולה עם האויב. בדרך, הוא גם מתאחד עם אהובת נעוריו מהאוניברסיטה.
מסתבר שבסופו של דבר הדחף הפוליטי המהפכני של סמאדי מונע מהדחף המיני, או "אהבת אמת", במונחים של מורשת האיסלאם: אנחנו למדים שבצעירותו היה מאוהב בסטודנטית שדחתה אותו תוך שהיא מתמסרת לחבר אחר לספסל הלימודים, שהוביל מחאה בעד חופש הביטוי והיצירה בקמפוס - מה שדחק את הגיבור שבור הלב לצד השני של המפה הפוליטית. בסיום הסרט הוא סוגר מעגל ומתפייס עם עברו. בכך אולי מהדהד הבמאי בן ה-50 את ההיסטוריה האישית שלו. בנובמבר 1979 הוא השתתף כסטודנט בפשיטה על השגרירות האמריקנית כחלק ממהפכת חומייני (אירוע שזכה לשחזור קולנועי הוליוודי ב"ארגו" זוכה האוסקר של בן אפלק), ואף תיעד את ההתרחשויות מבפנים - חומרי ארכיון שנותרו כעדות נדירה מהשטח. לפני כמה שנים עבד על גרסה עלילתית לסיפור הזה, בהפקה איראנית ובשיתוף תסריטאים אמריקנים, אולם היוזמה נכשלה.
Sly, או בשמו הפרסי Marmooz, הוקרן בבכורה לפני כשנה בפסטיבל הקולנוע פאג'ר בטהרן, בה נוכח גם הבמאי האמריקני אוליבר סטון. ההפקה של הסרט נהנתה משקט תעשייתי, אולם חשיפתו קבל עם ועדה התקבלה בהדים תקשורתיים משמעותיים, בעיקר הודות לזהות שנוצרה בין דמות הגיבור המטורלל לנשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינג'אד, שמקבל ייצוג לא מחמיא על המסך. "זוהי קומדיה פוליטית שנויה במחלוקת שלועגת לאחמדינג'אד ותומכיו", הכריז מבקר הקולנוע האיראני מוחמד טייק. ואכן, בעיניים איראניות מדובר בקריקטורה של הנשיא השמרן והתקיף, שבמערב נתפס כדמות שנואה ומגוחכת - התרשמות לה שותפים גם רבים מבין אזרחי איראן ומנהיגיה, אם לשפוט לפי הצלחת הסרט, שהיה לשובר קופות מקומי עם הפצתו במדינה, ואף זכה לפרגון ממוסדות השלטון.
במקרה של Sly ייתכן שדווקא הדמיון בין דמותו של סמאדי לזו של אחמדינג'אד קידמה את היתכנות הפצתו של הסרט באיראן, באישור השלטונות. נציגי המשטר וממשלתו של הנשיא הנוכחי חסן רוחאני שמחים להתבדח על חשבונו של המנהיג הקולני ההוא, שהפך לשק החבטות של רבים בממסד התרבותי והפוליטי במדינה. ביקורת כללית ורחבה דווקא פחות מקובלת על השלטונות. "הייתי מוטרד בנוגע לאפשרות שהסרט לא יוקרן, שכן במצב הנוכחי של הקולנוע האיראני, צריך להיות מוטרד בנוגע לכל דבר", אמר הבמאי, שיודע דבר או שניים על קולנוע חתרני ועקיצות נגד הממסד הפוליטי. בסרטו מ-2004 "הלטאה" הוא אף העז להתגרות בממסד הדתי, ובוודאי הרגיז לא מעט אייתולות כשהציג דמות של נוכל קטן שמצליח להיחלץ מצרות באמצעות התחזות לאיש דת, שאיכשהו נשאב לעמדות השפעה בניגוד לרצונו.
Sly השערורייתי, והמצליח קופתית, הוא ביטוי נוסף לתעלומה של הקולנוע האיראני, שמוציא מתוכו דרמות מעמיקות לצד סאטירות חתרניות, ואיכשהו ממשיך להתקיים בחסות המשטר הדתי ששולט בכל מערכי ההפקה וההפצה במדינה. זאת על אף שבמקרים מסויימים יוצרים גם נענשים, כמו במקרה של הבמאי ג'פאר פנאהי. המתח הזה תורם להכרה יוצאת הדופן שלה זוכים במאים איראנים ברחבי העולם - אסגר פרהודי, מוחסן מוחמלבף, עבאס קיארוסטמי, פנאהי ואחרים, שממשיכים לפזר מסרים ביקורתיים מתחת לאף של הממסד. אפשר להגיד שגם בהיבט הזה, אנחנו הישראלים דומים להם.
