בית"ר נעלמת בלי הברומטר שלה

כאוהד ביתר שרוף, יצאתי מה-1:1 מול מכבי חיפה בבאסה, כאילו הפסדנו 10:0 וירדנו ליגה. כבר היו לנו ימים רעים והפסדים משפילים העונה, אבל אף אחד מהם לא גרם לי להרגיש ככה. העניין הוא הגישה, הקצב והרצון. מבחינתי, ואני אומר את זה בלב שלם, היה עדיף להפסיד בכבוד עם כמה החמצות ומשחק התקפה פורה, מאשר התיקו הזה שמשאיר טעם חמוץ בפה. הוא חמוץ כי כל הקבוצה נשענת על שחקן אחד - אנטואן קונט. הסילון הצרפתי, היהלום על הקו, השחקן שבוכה כי הוא יודע כמה הוא חשוב לנו ומראה שאהבת המשחק היא מעל הכל.

ברגע שהוא חזר, בית"ר נראתה והזכירה ימים יפים - הספרינטים שלו, ההגנה, המסירות, העקיפות והבהלה שהוא מכניס במגינים שמולו. בשנייה שהוא נפצע היה לי ברור כשמש שזה לא הולך לכיוון טוב. חוץ מאיכות, הוא הכניס לקבוצה גם להט ותשוקה שבלעדיו פשוט לא קיימות. אולי זה נשמע מוזר לחלקכם, אבל כשהמגן הזה על המגרש, הקבוצה משחקת ב-10 רמות יותר טוב. עכשיו נשאר לתהות - איך נצליח להגיע לפלייאוף העליון כשהוא בחוץ? קשה.

אנטואן קונט(צילום: אבי רוקח)

הברומטר שלנו גרם לפלומן להיראות כמו קשר-על, נתן לבניון שקט למסור, לווארן לנגוח מול השוער, לקלטינס להגן כמו שרק הוא יודע ולהראות קו ימין מהמפחידים בליגה. מצחיק שלפני המשחק אמרתי בשיחת חולין בעבודה כמה קונט חשוב לנו ושיחד איתו אין מכשול שלא נוכל לעבור. חוק מרפי אומרים? 16 שניות והוא שרוע על הדשא.

אבל אנחנו עדיין בית"ר הגדולה, ולא יכול להיות שנהיה תלויים רק בו ובלעדיו נזכיר ימים שחורים מתחילת העונה (מישהו אמר גיא לוזון?). לטעמי, רוב משחק הכדורגל הוא עניין מנטלי - כשהרוח והלהט איתך אתה טוב, ובלעדיהם אתה רע. מקצועית השחקנים הם אותם שחקנים. לי בתור אוהד חשוב לראות לחימה ודרך. הלוואי והיינו מסכנים את השער, ולפחות הייתי מסיים את המשחק עם תחושת החמצה ולא עם תחושת תסכול.

לבסוף, נקודה חשובה לגבי עידן ורד וניר קלינגר: לטעמי ורד שחקן ענק, אבל אני לא מרגיש שהוא איתנו. חייבים לבדוק איתו מה מונע ממנו "בראש" להילחם, למסור טוב ולהבקיע. חצי שעה של משחק והוא נגע 4 פעמים בכדור, עם קונט זה לא היה קורה. וקלינגר, אני מחזיק ממנו ובטוח שבשנה הבאה נראה בית"ר אחרת, מקווה שיותר לוחמת ולא תלויה בשחקן כזה או אחר.

יאללה בית"ר!