המאבק הכואב של ההורים שעברו לידה שקטה
זה הסיוט של כל הורה לעתיד: בשלב מתקדם של ההיריון משהו משתבש, והחלומות והתקוות נגדעים ברגע. לידה שקטה היא אובדן קשה, ובמקרים רבים בני הזוג נאלצים גם לחוות לבד את האבל, לשמוע משפטים חסרי רגישות מהסביבה, ולהילחם במערכת כדי לברר את מקום הקבורה. מומחים, אנשי מקצוע ונשים שהתמודדו עם הטרגדיה הזו מפצירים: תנו להורים לסגור מעגל ולהתאבל
הכנת הגוף ללידה טרם זמנה הייתה מטלטלת. "זאת סיטואציה נורא קשה. זה כואב, לא נעים ואפילו משפיל. אחרי שש שעות התחלתי להרגיש כאבים חזקים. הידיעה שאני הולכת לחזור הביתה בידיים ריקות הייתה בלתי ניתנת לעיכול. כשהתינוק יצא, אמרו לי שעדיף שלא אראה אותו, והתעלפתי על המיטה".
אחרי זה החלה אור לשקוע. "הייתי מושבתת במיטה. לא יכולתי לרדת ממנה. זה היה בכי בלתי פוסק, לא יכולתי לראות אף אחד, לדבר עם אף אחד, לאכול או לשתות. בקבלה הסבירו לי שרב בית החולים קובר, שאלו אם אני רוצה לקבור בעצמי, ונתנו לי תעודת לידה. 'לידת תינוק מת' היה רשום שם. אני רואה את זה מול הפנים וזה מכה בי. למה רושמים דבר כזה? יש לו שם. אליאב".
קיראו עוד:
עברת לידה שקטה? תחזירי את ימי החופש שקיבלת
הנחיות חדשות לטיפול בנשים לאחר לידה שקטה
"ב-2018 עדיין מתייחסים לעוברים מתים כמו אל חתולים"
אור לוקחת נשימה עמוקה. הדמעות שוב חונקות את הגרון. "אנחנו חוזרים הביתה בידיים ריקות ואין לנו מושג מאיפה להתחיל. אנחנו בטראומה ואף גורם מקצועי לא מתעניין, לא מציע עזרה. אי־אפשר לקום מזה. המשפחה וכל הסביבה אומרת 'את צעירה, יהיה לך עוד ילד', אבל מה עם הילד שהלך?"
חודשיים היא הייתה בדיכאון. בלילות חזרה הלידה הטראומטית. "החלטתי שאני רוצה לדעת איפה אליאב קבור. הפכתי את העולם עד שהגעתי לבית העלמין בחולון. כשהגעתי לאלון אלדור, האחראי על חלקת העוברים, הוא היה כמו מלאך, כמו קרן אור בתוך כל החושך. זו הייתה סגירת מעגל. אני שמחה לדעת איפה התינוק שלי קבור, אני יודעת שיש לי את המקום שאליו אני יכולה להגיע, להתייחס לאבל שלי, לבכות. זה לא יעבור אף פעם, כשאני רואה תינוקות זה צובט את הלב. לא הייתי מאחלת לאף אישה בעולם לעבור את הסיוט הזה, אבל אם זה קורה — חשוב שתהיה מודעות".
לסלוח לעצמי, סוף־סוף
מעל לאלף לידות של תינוקות ועוברים מתים מתרחשות מדי שנה. הנתונים הרשמיים לא מביאים בחשבון את ההריונות שמסתיימים במות העובר לפני השבוע ה־22 להיריון. אלפי אמהות ואבות נזרקים לתוך האבל המושתק, ללא שום עזרה ותמיכה. כשיוצאים מבית החולים בידיים ריקות ובלב הלום רבים נזכרים רק כעבור זמן־מה לשאול: מה קרה לתינוק שלי? איפה אפשר להתייחד עם זכרו? עבור אמהות וגם אבות רבים המצוקה נפתרה רק כשעלו לקבר.
"אישה הרה עוברת תהליך של היקשרות לילד הדמיוני", אומרת ד"ר ורד בר, אחראית מרפאת חווה לבריאות הנפש של האישה במרכז הרפואי שיבא. "כשהיריון כזה מסתיים בלידה שקטה אנשים חושבים שזאת הפלה. אומרים לה 'לא נורא, את צעירה, יהיו לך עוד ילדים'. עבור האישה זה לא ככה, היא סופרת את הילד במניין הילדים שלה".
לדבריה של ד"ר בר, מבחינת העולם שבחוץ בלידה שקטה אין שבעה ואין הבנה וסבלנות כלפי האבל. "בשביל רוב העולם היה היריון, הסתיים לא טוב — תעברי הלאה. חלק אומרים 'יותר טוב שלא נולד', אמירות שמבטלות את התחושה של האמא והמשפחה. היא מתאבלת על הילד שאיננו, הרי אם היא מתאבלת על ילד שהיה בחיים, היה ברור לנו שזה אסון. גם עבור אישה שעוברת לידה שקטה האובדן הוא אסון".
אל מרפאת חווה מגיעות מדי חודש שלושים נשים שעברו לידה שקטה, ומקבלות ליווי טיפולי מרגע האבחון ועד לשחרור הביתה. "יש תהליך שהאישה צריכה לעבור - להתאבל, להיפרד. הרבה פעמים נשים אחרי לידה שקטה חוות את עצמן כפגומות. בטיפול, במפגש קבוצתי עם נשים נוספות שעברו טראומה כזאת, יש תהליך של נירמול. גם לבני הזוג זה תהליך מאוד מרגיע".
גם בני הזוג סובלים טראומה?
"בוודאי. גבר צריך לחזור לעבודה, לתפקד בתוך האבל שלו ולהשאיר אישה אבלה בבית. הגבר לא מקבל הכלה והבנה, וגם המקום שלו לא פשוט. זאת טראומה לכל המשפחה".
רוזי איבדה את התינוק שלה לפני עשר שנים, ותשע שנים חלפו עד שמצאה את הקבר של בנה. "רק השנה עשינו פעם ראשונה אזכרה", היא אומרת. "חיפשתי מידע במשך שנים, מנסה לברר מה קרה לתינוק שלי, ולא היה שום מידע. הסביבה דורשת ממך להתקדם ולא ברור לך למה את מרגישה ככה, אולי משהו אצלך לא בסדר. הייתי מדליקה נר ומרגישה שזה לא מספיק, הרגשתי שחוויית האימהות הראשונה שלי הייתה כישלון מוחלט: לא הצלחתי לשמור עליו בחיים, וגם איבדתי אותו".
בן זוגה לשעבר של רוזי הבטיח לה שימצא את הקבר, ועמד בהבטחתו. "אנחנו כבר לא יחד, אבל לנצח אזכור את הדבר המדהים והמשמעותי שעשה עבורי", היא אומרת. "פגשתי אמהות שזה לא הניח להן. צריך להכשיר עובדים סוציאליים לטפל באירועים כאלה. כשזה קרה לי, החוויה שלי הייתה בעיקר הלם וחוסר אונים. השאירו אותי לבד עם משהו שלא הייתה לי שום מסוגלות להתמודד איתו".
השנים לא עזרו להקהות את הכאב?
"זה היה נפתח כל שנה מחדש. גם כשממשיכים בחיים — ואני קמתי, יצרתי לי חיים, הבאתי שני ילדים, הקמתי עסק, על פניו הכל נפלא — בפנים זה מבעבע. כל שנה מחדש לא הבנתי למה זה עוד יותר כואב. הכאב הפך בלתי נסבל".
ואחרי שעלית לקבר?
"זה הפתיע אותי. הרגשתי תחושת הקלה שבאמת אני לא יכולה להסביר. אפילו הייתי אומרת שהרגשתי תחושת ניצחון. מצאתי אותו, ועכשיו אני יכולה להמשיך בחיים, התחלתי תהליך החלמה. פתאום לזמן הייתה משמעות, גם ברמה של לקלוט ולעכל. ההבנה שאפשר לשחרר, לשנות הרגלים. הילד שלי תמיד יישאר בליבי, הוא רשום בתעודת הזהות שלי, הפצע תמיד יהיה — אבל ביוני האחרון בפעם הראשונה הרגשתי שיש לכאב התחלה ויש לו גם סוף. הרגשתי שאני סולחת לעצמי".
אמא זו אמא
פצע שנותר פעור מכאיב גם עשרות שנים אחרי. "יום אחד הגיעה אלינו אישה מבוגרת מאוד. היא עמדה מעל הקבר ופרצה בבכי קורע לב. אפשר היה לחשוב שזה קרה אתמול, כשלמעשה היא איבדה את התינוק שלה במלחמת יום הכיפורים", מספרת רבקה טסה בן־טובים (38), עוזרת מנכ"ל בחברה קדישא תל־אביב־יפו והמחוז. "כשאת רואה אותה, את לא יכולה לדמיין שיש לה כזה בור פתוח בלב. אנשים מתקשרים ומבקשים להגיע לחפש את הקבר של התינוק שלהם גם אחרי שעברו שלושים וארבעים שנה. הם מגיעים, רואים את המקום, מניחים נר, סוגרים את המעגל, וכך פצע שהיה פתוח ודימם במשך שנים נסגר".
טסה בן־טובים בעצמה חוותה אובדן היריון לפני קרוב לעשר שנים. "כמי שכבר עבדה אז בחברה קדישא, שיש לה מודעות, בעצמי הייתי חסרת אונים", היא מספרת. "גם לי עלתה השאלה 'איפה הוא נקבר' רק אחרי זמן. אז התחדדה אצלי ההבנה שאם אני, שיש לי רקע, הייתי כל כך חסרת אונים, קל וחומר אישה שאין לה שום ידע. מבחינתה יכול להיות שזרקו את העובר שלה לפח, וזו הרגשה איומה ונוראה".
טסה בן־טובים מטפלת שנים בחלקת העוברים המחוזית הממוקמת בבית העלמין הדרום. "תמיד דאגנו שהיא תהיה כמה שיותר ידידותית למשפחות. הרבה נשים מגיעות היום לראות ולדעת איפה התינוק שלהן נקבר, ולי יש קשר אישי בגלל הניסיון הכואב שלי".
בשנים האחרונות המודעות לנושא נמצאת במגמת עלייה איטית. אחרי שנתיים של עיכוב פורסם לאחרונה בקרב מנהלי בתי החולים ומנהלי האגפים הרפואיים בקופות החולים חוזר משרד הבריאות שקובע נוהל אחיד לטיפול, מידע וסיוע לנשים שחוו לידה שקטה. על פי החוזר, בכל בית חולים תמונה אחות מוסמכת או עובדת סוציאלית שתרכז את הטיפול בנושא. היא תוודא שהנשים מקבלות הסברים על זכויותיהן ותפנה אותן לקבלת מענה רגשי ורצף טיפולי.
כך לדוגמא נכתב בחוזר, כי מתאמת בית החולים תסביר למטופלת ולמשפחתה על נוהלי הקבורה ותמסור פרטי התקשרות לנציג המוסמך לתת מידע נוסף בנושא. המתאמת תסדיר ליווי פסיכולוגי או סוציאלי בהתאם לצורך ולרצון המטופלת, ותדאג להפרדה ככל הניתן מיולדות אחרות.
במקביל, תמונה מתאמת בקהילה שתוודא את קליטת האישה במערך ליווי דרך קופת החולים, תציע להורים להשתתף בקבוצות תמיכה ייעודיות ותציע ליווי מקצועי לקראת ההיריון הבא. אם וכאשר הנוהל יגיע ליישום מלא, הרי שהתהליך המייסר יהיה פשוט יותר ומפרך פחות.
בחברה קדישא ת"א־יפו והמחוז - שמקבלת הפניות מבתי החולים שיבא, איכילוב, וולפסון ובילינסון - ביצעו שינוי כיוון כבר לפני שבע שנים. "חשוב לנו שהורים שמגיעים לסיטואציה כואבת כזאת ידעו שיש להם עם מי לדבר", אומר אלון אלדור, האחראי על חלקת העוברים ומלווה המשפחות בבית עלמין הדרום (חולון-בת־ים). "אני מקבל הודעה מבית החולים ויוצר קשר עם ההורים, שולח להם תמונה של החלקה ומסביר להם שחשוב שהם יהיו נוכחים".
למה זה חשוב?
"באהבה יש שני פרמטרים - לקחת ולשחרר. אם אנחנו משחררים, משהו במכניזם הפסיכולוגי שלנו מסתדר כמו שצריך. אני רואה את ההבדל בין הורים שהצליחו להשתתף בלוויה לבין כאלה שלא, והכאב מחלחל ומסתבך והם לא מצליחים להגיע להתרה, עד שהם מגיעים לחלקה וסוגרים מעגל. אי־אפשר להסתכל רק על השבוע של ההיריון ומה החוק לגביו.
"כשאישה נקלטת, היא כבר רואה את השעועית הקטנה הזאת מביאה לה נכדים, אז מה ההבדל אם זה שבוע 12 או מעל שבוע 22? הצער הוא צער. אותה אמא, העולם שלה נרמס כרגע, והיא צריכה להתרומם מפה. כשהיא עושה את זה נכון, זה עוזר. אצלנו יש פינת הנצחה שנותנת משמעות. המקום עצמו נותן תחושה שהאובדן פה, הוא קיים, יש לו את המקום הראוי ואת הקול שלו. אנחנו שליחים גם של הנפטר וגם של המשפחה".
בכל הנוגע ליחס שמקבלים ההורים בבתי העלמין, ולפרוטוקול תנאי הקבורה, נראה שאין נוהל אחיד. בבית העלמין הדרום יש קיר הנצחה, וחלקת העוברים היא מקום מטופח שניכרת בו החשיבה על האבלים שבאים לפקוד אותו. מעדויות במקומות אחרים ברחבי הארץ נראה שלא תמיד זה המצב.
בבית העלמין הדרום מתייחסים באופן זהה ללידה שקטה ולאובדן היריון. "אם אמא רוצה לעשות טקס לוויה, לנו זה לא משנה באיזה שבוע היא איבדה את התינוק", אומרת טסה בן־טובים. "לפחות עשרה אחוזים מההורים מבקשים להשתתף ולהיפרד, הם מנהלים טקס לוויה עם כל בני המשפחה. מגיעים אלינו הרבה אמהות וגם אבות שמבקשים אחרי שנים לדעת איפה הילד שלהם נקבר. אנחנו מאפשרים לכל אחד להגיע להתייחד ולהיפרד".
כך נראה בית הקברות לעוברים מתים:
לפנייה לכתב/ת 
