בנט, לא כך תהפוך את הפלסטינים לישראלים
משרד החינוך מנסה לעודד את בתי הספר במזרח ירושלים לעבור ללמוד את הבגרות הישראלית. ההיסטוריה והמציאות מוכיחות שזה חלום באספמיה
(צילום: shutterstock)
בתגובה לכתבה "היעד: בגרות ישראלית לתלמידי מזרח ירושלים" של אדיר ינקו מ-10 בפברואר
סוד גלוי הוא שמערכת החינוך במזרח ירושלים נמצאת בשפל המדרגה, ומשרד החינוך בראשות נפתלי בנט מצא פתרון יצירתי: התניה שלפיה אם יאמצו בתי הספר את תוכנית הלימודים הישראלית לבגרות (במקום בחינת הבגרות הפלסטינית, הקרויה בערבית תוג'יהי), הם יזכו לסיוע ממשלתי נוסף. הניסיונות של בנט להחליף את תוכניות הלימודים בבתי הספר בירושלים המזרחית הם חדשות ישנות, אולם אסטרטגיית הגזר מעט שונה מהמקל שבו השתמשו קודמיו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מיד לאחר כיבוש מזרח ירושלים והחלת החוק הישראלי ב-1967 החליט משרד החינוך שבתי הספר ילמדו בהתאם לתוכנית הלימודים הישראלית במקום הירדנית. החלטה זו לא התקבלה על ידי הציבור הפלסטיני, שבמשך כעשור קיים שביתות ומחאות. ואכן, לחץ של עיריית ירושלים בראשות טדי קולק הביא את משרד החינוך לסגת מדרישותיו ולהשיב בהדרגה את תוכנית הלימודים הירדנית לכלל בתי הספר בעיר. עם חתימת הסכמי אוסלו הפכה התוכנית הירדנית לפלסטינית, וזו פועלת באופן מלא ברוב בתי הספר הציבוריים והפרטיים ברחבי העיר.
במאי 2018 החליטה הממשלה להתנות את התמיכה בבתי הספר במזרח העיר באימוץ תוכנית הלימודים הישראלית. לפי החלטה זו, 43.3% מסך התקציב הממשלתי לפיתוח החינוך בירושלים המזרחית יינתן לבתי ספר שיפעלו על פי תוכנית הלימודים הישראלית, והתיעדוף מיושם גם ברכיבי התקציב שבהם לא מופיעה התניה מפורשת. בפועל, כמעט מחצית מהתקציב שהקצתה הממשלה לפיתוח החינוך במזרח העיר מיועד לכ-6.6% בלבד מהתלמידים בה.
הנתונים מצביעים על עלייה במספר התלמידים המעוניינים ללמוד את תוכנית הלימודים הישראלית, בעיקר בגילאי היסודי אך גם בתיכונים. בשנת הנוכחית זינק מספרם לכ-7,300 תלמידים, בעוד שלפני עשור כמעט ולא היה ניתן למדוד נתון זה. ואולם, הסיבות לעלייה זו קשורות לפערים סוציו-אקונומיים ולהבדלים ברמת הלימוד.
מרבית בתי הספר שבהם לומדת האליטה המזרח-ירושלמית מלמדים על פי התוכנית הפלסטינית, אולם שכר הלימוד שהם גובים יקר. שאר הציבור שולח את ילדיו לבתי ספר ציבוריים שאחזקתם נמצאת באחריות עיריית ירושלים, אך תוכנית הלימודים ברובם פלסטינית. אל בתי הספר התיכוניים הבודדים שמלמדים כיום את הבגרות הישראלית מגיעים בעיקר מי שנפלטו משתי מערכות החינוך הנ"ל (הבגרות הישראלית נחשבת על ידי הפלסטינים לקלה ונחותה).
שר החינוך נפתלי בנט (צילום: מוטי קמחי)
ומה הפתרון שמציעה ממשלת ישראל? כיתות לימוד ותוכניות העשרה בתמורה להחלפת תוכנית הלימודים. אלה הזועקים "ישראליזציה של החלשים" צודקים. סביר להניח שכל הורה היה מעדיף שהילד או הילדה שלו ילמדו בכיתה שהיא לא מקלט צפוף וטחוב, לא משנה אם המורה תלמד את ביאליק או את מחמוד דרוויש. זוהי גישה אינסטרומנטלית שמובילה את החשיבה של מצדדי הכנסת התוכנית הישראלית, ולפחות לפי הנתונים – נראה שזה עובד באופן חלקי.
מה יוצא להם מזה
הרווח העיקרי של התלמידים המזרח-ירושלמים הוא מלימודי העברית, ולא מתעודת הבגרות. זהו אחד המניעים העיקריים שמביא תלמידים לבחור במסלול הבגרות. זו גישה פרקטית ומציאותית שמאפשרת לפלסטינים להשיג עבודה בשוק היהודי, וזאת משום שתוכנית הלימודים הפלסטינית (במזרח ירושלים או בגדה) לא מוכרת בישראל.
אולם ראוי לערוך בירור מעמיק בשאלה מהו שיעור מסיימי בחינות הבגרות במזרח העיר שהמשיכו לאחר מכן לאוניברסיטה ישראלית. יש יסוד סביר להניח שהצגתה של הבגרות הישראלית כ"כרטיס כניסה לאוניברסיטה" היא מקסם שווא. זאת, במיוחד בשל העובדה שחוגים מסוימים באוניברסיטה העברית החלו לפני כשנה לקבל לשורותיה סטודנטים מזרח-ירושלמים על סמך ציוני תעודות התוכנית הפלסטינית שלהם.
כפייה של בגרות ישראלית על תלמידים שאינם אזרחי ישראל אולי תצמצם את אחוז הנשירה מבתי הספר במזרח ירושלים, אולם בעוד שיתוף פעולה עם משרד החינוך הפלסטיני לא נראה באופק, נראה שהפתרון הנכון והצודק הוא חלוקה שוויונית יותר של תקציב החינוך לכלל בתי הספר הציבוריים במזרח העיר. זאת על ידי ביטול ההתניה של פיתוח מוסדות לימוד באימוץ תוכנית לימודים זו או אחרת, אשר פוגעת קשות בזכות של תלמידי מזרח ירושלים לחינוך שוויוני והוגן.
כרגע נראה שמשרד החינוך מנסה להפוך בכוח את הציבור המזרח ירושלמי לחובב ציון. אולם המציאות היומיומית בסילוואן, בג'בל מוכבר או בצור באהר – ובמיוחד קיומם של מחסומים והחומה בין הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה – הם אלה שיוצרים ניכור כלפי המדינה יותר מאשר כל ספר לימוד פלסטיני.
החשיבה שתוכנית בגרות ישראלית, המספרת את הנרטיב הציוני, תצליח להביא לישראליזציה של התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים היא חלום באספמיה.
- פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית וחבר הנהלה ב"מיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית". שחף אביטל הוא תלמיד לתואר שני בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית וכותב עבודת גמר על מערכת החינוך הערבית במזרח ירושלים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' אלי פודה
צילום: קונסטנטין (קוסטה) גרוסמן
מומלצים
