תתחיל איתי כבר. למה אתה מחכה?
מה, הוא לא רואה שגם לי משעמם? גם אני יכולה לספר לו אם יש או אין לי חבר. חבל, אני חושבת שיכלו להיות לנו ילדים יפים. אני רק מקווה שאת השיער הם היו לוקחים ממני
"אני בסך הכול קופצת לשטוף את הרכב. מה כבר יכול לקרות?", הרגעתי את עצמי בזמן שירדתי לבושה מהבית בטייץ דהוי ובפוטר טריקו עבה שעליה רקומים לבבות ובננה. אני גם לא צריכה לסדר את הפנים שלי, חשבתי. אז מה אם האיפור מרוח לי על הפרצוף עוד מהיציאה של אתמול בערב? מייק-אפ מאתמול זה המראה הטבעי החדש. ובכל מקרה, רביעי היום, וברביעי, שלא כמו בשישי-שבת, לא צריכה להיות נפש חיה בשטיפה. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד.
מרפי כידוע אוהב אדם ואותי במיוחד, עד כדי כך שהשטיפה ארכה כאורך הגלות, כאשר כל הזמן הזה גבר נאה, שלא לומר חתיך למות, עטוף היטב בג'ינס כהה ובטריקו קצרה, עמד לו מולי וחיכה שינקו את ה-BMW שלו. אוי, כמה שאני הולכת להתחשבן עם המרפי הזה. אם רק הייתי לבושה עכשיו קצת יותר מוקפד, אולי יכול היה להתפתח פה עכשיו סיפור אהבה, או סתם סטוץ של שתיים בצהריים, מה רע? בכלל, חבל שסגרתי את חשבון הטינדר שלי. אולי מהשעמום של ההמתנה הוא עכשיו מחובר? מרחק של מטר אחד מהשנייה, בול פגיעה. לא חבל?
מצד שני, אולי הוא כבר שם לב בעצמו לבוסטר ברכב שלי או למטריה של הלו קיטי שמתנוססת לה במושב האחורי, מבין שיש לי ילדה, וחושב לעצמו מה הוא צריך עכשיו מערכת יחסים עם אימא. גם אני לא צריכה להסתבך שוב פעם עם רווק שיגיד שזה גדול עליו - ילדה. בסך הכול גם הוא עדיין ילד, מסתובב חסר אחריות בעולם בג'ינס, טי-שירט ומשקפי שמש באמצע החורף. ברור שזו פוזה. מה אני צריכה איזה פוזאיסט עכשיו, ועוד רווק. רווק פוזאיסט בלי גישה לילדים.
פויה. לא רוצה גבר עם רכב מנהלים כסוף. קחו מפה את הפוסטר המיותר הזה שעומד לי מול הפרצוף, עם התלתלים המקורזלים שלו, נשען על קיר בטון ולא מוציא מילה מהפה. לא איזה "מה העניינים?", לא "את באה לפה הרבה?" ואפילו לא "יש לך משהו עצוב בעיניים" נדוש וכובש ומחמיא. איזה בזבוז! ולחשוב על כל האפשרויות לסמול-טוק שיכלו להתפתח פה בשטיפה הזו. במקומו כבר מזמן הייתי שואלת אותי, "כמה זמן לוקח לשטוף פה רכב? התייבשתי רצח. רוצה קפה?", והייתי עונה לו ש"אני בדיוק נגמלת מקפאין, אבל יין יתאים".
טוב. הוא בוודאות תפוס. כן, יש לו חברה. בדוק. לא יתכן שהלוק הביתי מונע ממנו להתחיל איתי. אולי הוא בכלל נורא מכוער מתחת למשקפי השמש השקרנית שלו, ויש מצב שגם הוא מסתיר איזה שקר, כמו "זו לא את, זה אני". רגע, אולי הוא בעצם אילם? לא, עם הבחור ששוטף לו את הרכב הוא דווקא יודע לדבר סמול-טוקית שוטפת. לעזאזל. אני בחיים לא יוצאת מהבית עם פחות משמלה ונעלי עקב, נדרתי. מה, הוא לא רואה שגם לי משעמם? גם אני יכולה לספר לו אם יש או אין לי חבר. חבל, אני חושבת שיכלו להיות לנו ילדים יפים. אני רק מקווה שאת השיער הם היו לוקחים ממני.
בעודי תוהה איפה עוד הן מתקרזלות לו, השערות, סוף-סוף הרכב שלי נכנס לשטיפה. נפלא. עוד כמה דקות אני אסתלק מכאן, ואילו הוא יתחרט כל ימי חייו על האהבה שהתפספסה לו בזמן שהוא שיחק אותה דוגמן. אלא שמתברר שאם BMW מגיעה אחריך לשטיפת רכב, היא עדיין תצא לפנייך. וכך, בזמן שבהיתי בסיריון צעצוע שלי נשטפת בקצף לבן, הפוסטר כבר עזב את המקום על גבי הסוס הכסוף שלו, משאיר אותי לזמזם לעצמי, "כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב".
איזה פספוס. תארו לכם מה יכול היה לקרות אם במקום להיות עסוקים בנייד היינו מביטים מסביב? תארו לכם שהיינו באמת מסתכלים האחד לשני בעיניים? הרי אהבה אפשר למצוא בכל מקום שיש בו בני אדם. תל אביב, למשל, תמיד נראית לי כמו טינדר ענק. מי שתר אחרי אהבה כבר יהיה ער להזדמנויות שעוברות מולו. השאלה היא רק האם ההזדמנויות יחלפו כלא היו?
למען האמת, אני מאמינה שאם מישהו הוא אהבת האמת שלנו, הוא יהיה שלנו, כך או כך. לא צריך להילחם בזה, להלחיץ את זה או לרדוף אחרי זה, ובעיקר אין פספוסים. אם הוא היה שלי הייתי כבר פוגשת אותו אחרי השטיפה, במכולת השכונתית למשל. אבל מי שלא שלי יגיח רק כדי לשטוף לי את העיניים, בעודי מחכה בתור שישטפו לי את המכונית.
