רוברט רודריגז: "לא עבדתי יום אחד בחיים שלי"
עם חמישה ילדים ועשרות להיטים מאחוריו, הבמאי רוברט רודריגז מגלה את הסוד שלו לחיים מאושרים ושלמים. "לעשות את הדברים שאתה הכי אוהב עם האנשים שאתה הכי אוהב", הוא אומר בפשטות בריאיון לרגל "אליטה: מלאך קרב". להבדיל מאנשים אחרים, זה דווקא מצליח לו
בשנות ה-90 סרטו של רוברט רודריגז "אל מריאצ'י" (1992) נכנס לספר השיאים של גינס כסרט עם התקציב הנמוך ביותר שהכניס לקופות יותר ממיליון דולר. הבמאי הצעיר מטקסס, הפך מיד לילד פלא קולנועי, תופעת טבע שהגיעה משום מקום ושברה את כל החוקים המוכרים בתעשייה.
היום הוא כבר בן 50 ומאחוריו שלל להיטים וסרטים בתקציבים גדולים. בספרו "מורד בלי צוות", מדריך לקולנוען אותו כתב בתחילת דרכו, הסביר רודריגז איך יוצר בן 23 עם תקציב של 7,000 דולר הופך לשם דבר בהוליווד. הפתרון אגב מאוד פשוט - לעשות הכול בעצמך. התסריטאי, הבמאי, המפיק, הצלם, מעצב התפאורה, עורך הסאונד והמלחין שחתום גם על להיטים כמו "עיר החטאים" ו"ספיי קידס", עושה את כל התפקידים בעצמו כדי לחסוך בעלויות ההפקה. וגם כדי "לדאוג שאף אחד לא יהיה בסביבה כשאני מפשל", כפי שהוא מעיד בחיוך בריאיון ל-ynet.
לכן רודריגז הוא כנראה האדם האחרון שהייתם מצפים שיחבור לג'יימס קמרון בבימוי הפקת עתירת התקציב "אליטה: מלאך קרב". השניים חברים כבר שנים רבות, אבל קשה לראות איך הסגנון המחתרתי של רודריגז מתחבר לסגנון המלוטש של הבמאי שעומד מאחורי סרטים כמו "טיטניק" ו"אוואטר".
לרודריגז יש הסבר פשוט לכך. "ג'יימס ואני מגיעים מאותו המקום. התחלנו באותו הז'אנר, רק שהוא התרחב והתפתח למשהו אחר לחלוטין. אבל ג'יימס לא עושה סרטים הוליוודיים טיפוסיים - תראי כמה זמן עובר ב'טיטניק' לפני שמישהו בכלל מזכיר קרחון".
"אליטה: מלאך קרב" מבוסס על סדרת המנגה שכתב יוקיטו קישירו בתחילת שנות התשעים. עוד ב-2003 קנה קמרון את הזכויות והכריז על ההפקה, אולם צילומי הסרט נדחו שוב ושוב בגלל עבודתו של קמרון על "אווטאר" ובעיות תקציב. לאחר שנים של השתהות, הוכרז ב-2016 שקמרון יפיק את הסרט ואילו על הבימוי יהיה אמון רודריגז.
הסרט מגולל את סיפורה של סייבורגית (רוזה סאלאזר) בעולם פוסט אפוקליפטי, שנמצאת מפורקת ומחוסרת הכרה במגרש גרוטאות בעיר הברזל. ד"ר אידו (כריסטוף וולץ), המתמחה בשחזור סייבורגים מוצא אותה, משחזר אותה, מעניק לה גוף חדש וקורא לה אליטה. כשהיא מתעוררת היא לא זוכרת דבר על עברה ולא מזהה את העולם החדש שבו היא נמצאת.
כריסטוף וולץ: "בני אדם הם ברבריים וקופים"
איך היה לקחת על עצמך חלום וחזון של מישהו אחר?
"עשיתי את זה בעבר. הרי טרנטינו כתב את 'מצאת החמה עד צאת הנשמה' ותכנן לביים אותו. אחרי שנים שהפרויקט לא יצא לפועל הוא פנה אליי - הנימוק שלו היה שההורים שלי מקסיקנים והסרט במקסיקו. גם 'עיר החטאים' לא שלי. זה הפרויקט של פרנק מילר - אז ביימתי אותו כסרט של פרנק מילר".
במצבים כאלה אתה משאיר את רוברט רודריגז בצד?
"לחלוטין. כמו שעשיתי עם 'סיוט בחדר המורים' עם קווין ויליאמסון. עשיתי סרט שהוא יותר ויליאמסון מרודריגז. זה עוזר לך ללמוד שיטות של אנשים אחרים, וגם מאפשר לך לקחת חופש מהדברים שלך. עשיתי המון סרטים שהם שלי וברור שבעתיד אעשה עוד. אבל לעשות סרטים בהיקף של ג'יימס, ברמה בינלאומית ולקהלים רחבים, וגם שהוא יהיה שם כמנטור, זה דבר נהדר והזדמנות שלא מגיעה כל יום".
הכול התחיל אחרי שקמרון הראה לרודריגז את האיורים המקוריים שלו לפרויקט. לדמות הראשית היו זרועות מפורצלן ועיניי מנגה ענקיות. התחושה שקמרון הולך עד הסוף עם הדמות הזאת הדליקה אצל רודריגז את הדמיון ואת הרצון להיכנס לפרויקט, אז קמרון העביר לו את כל 186 העמודים של התסריט.
"אחרי שקראתי את התסריט אמרתי שהוא עובד אבל שחייבים לקצר אותו. ג'יימס אמר: 'נהדר, אם אתה מצליח לקצר אותו, הסרט שלך'. לקח לי ארבעה חודשים, אבל הצלחתי בסוף. מה שמדהים זה שהוא לא ידע להגיד מה חתכתי", מספר רודריגז.
את אהבתו לקולנוע גילה רודריגז בגיל צעיר. האגדה מספרת, או יותר נכון אחותו, שכשלמד בתיכון הוא נשכר לצלם את משחקי הפוטבול בבית הספר שלו. הוא פוטר במהרה משום שצילם בעיקר שוטים אמנותיים של הכדור במקום את המשחק עצמו.
משם המשיך רודריגז למגמת תקשורת באוניברסיטת טקסס שבאוסטין. ציוניו לא הספיקו כדי להתקבל לתכנית הקולנוע, אז במקום הוא יצר את "חוליגנים" - רצועה יומית מצוירת, שהתבססה על דמויותיהן של אחיו ואחיותיו.
ב-1991 הוא ביים את סרט האימה הקצר Bedhead. הסרט גרר תשומת לב שעודדה אותו לנסות לפתח קריירה כקולנוען. שנה אחרי הוא כבר צילם את "אל מריאצ'י", שזכה בפרס הקהל בפסטיבל סאנדנס והעלה את הבמאי הצעיר לתודעה. "דספרדו" (1995) בכיכובו של אנתוניו ברדרס היה סרט ההמשך וגם הוא זכה להצלחה.
לאחר מכן הגיעו שיתופי הפעולה עם טרנטינו וקווין ויליאמסון וסרטים אהובים כמו "היו זמנים במקסיקו" (2003) שחתם את הטרילוגיה המקסיקנית שלו; "עיר החטאים" (2005) שזכה לתהודה עולמית; "פלאנט טרור" (2007) ו"מאצ'טה" (2010). סגנון העבודה של רודריגז מתאפיין בחיתוכים מהירים, תקריבים חדים ותנועות מצלמה חדות, והכול בשילוב עם הומור ואלימות גרפית, שהפכה לסימן ההיכר שלו.
"היו לכך המון יתרונות", הוא אומר. "אתן לך דוגמה. בסוף השבוע שלפני תחילת הצילומים של 'אליטה' צילמנו, אני וילדיי, על הסט של אליטה, שזה אצלנו בבית, כן? סרט קצר. הסט היה מוכן לתחילת הצילומים ואף אחד עדיין לא נגע בו. צילמנו את הסרט באותו סוף השבוע, ערכנו אותו וביום שני כבר הראיתי אותו לאנשים על הסט. אז ברור שהמטרה הייתה לעשות עם ילדיי סרט, אבל דרך הסרט הקצר שעשינו הבנתי איזה זוויות עובדות הכי טוב על הסט וכך לתכנן את הצילומים של אליטה".
רודריגז עושה ביום מה שאנשים לא עושים בחיים שלמים. לכאורה הסוד שלו לחיים מאוד פשוט - לשלב את כל האהבות שלו בחיים באופן אורגני. "קשה לי לפנות זמן לנגן בגיטרה", הוא מסביר, "אז אני מלחין את הסרטים שלי ולכן חייב שהגיטרה תהיה על הסט. הילדים שלי עובדים איתי על הסרטים, הקמנו חברת הפקות ביחד, עשינו כבר שני סרטים קטנים, מכרנו לאחרונה את התסריט הכי גדול שמכרתי אי פעם. יש לנו גם משחק וידאו שהמצאנו - אז כל העבודה הזאת היא בעצם זמן משפחה.
"בצורה הזו אני מלמד אותם איך לנהל ולבנות חברה משלהם, אבל אני גם מעניק להם חברה שאנחנו יוצקים לתוכה תוכן. זה בעצם עונה על כל הצרכים. אתה עושה את הדברים שאתה הכי אוהב עם האנשים שאתה הכי אוהב. אתה לא מקריב דבר אחד על חשבון האחר. אנחנו לא מרגישים שאנחנו עובדים, אלא משחקים. למעשה, נדמה לי שלא עבדתי אפילו יום אחד בחיי".
