מי באמת צריך את יום האהבה?

למעשה, הימים האלה הם ימי זיכרון קולקטיביים: יום זיכרון לתא המשפחתי, יום זיכרון לאהבה הזוגית, יום שמזכיר לנו איך כל מה שהיה עטוף בסרט מלמלה ורוד ונייר צלופן לפני ארבעים שנה, היום כבר לא מחזיק מים באגרטל.

כל החגיגות האלה נועדו לחפות על סבל מתמשך של רצון להתאים את עצמנו למסגרות ולהגבלות שחלים עלינו משחר האנושות. נישואים, מגורים משותפים תחת קורת גג אחת, קריירה, ובכלל הרצון להיאחז במשהו מסוים עשרות שנים, זו נורמה שכנראה איננה מתאימה למציאות הנוכחית.

תתחילי בלאהוב את עצמך(צילום: shutterstock)

קראו עוד:

תפסיקי לחיות חיים שאחרים קבעו לך

זה נראה טריוויאלי ללכת במסלול הברור של טיול אחרי צבא, אוניברסיטה, עבודה במקצוע שבכלל לא מתאים לנו רק כי הוצאנו בזה תואר, חתונה, ילדים, משכנתא, כרס, גירושים. אבל מי אומר שכך זה צריך להמשיך להתנהל? מי קבע שזה המסלול הנכון? הרי ברור שהמסלול הזה שגוי במקרה הטוב ומשעמם במקרה הפחות טוב.

אם הוא היה כזה מוצלח הייתי צריכה למצוא פרנסה אחרת ולא להסביר שוב ושוב ושוב שגירושים זה לא כישלון אלא משוב להצלחה בפרק ב'. לא הייתי צריכה להסביר את אחוז הבגידות המטורף (חצי בחצי, אם תהיתם), וכולנו היינו בזוגיות אוהבת, בבתים נפרדים, משקיעים בחברות אמיתית ולא מנהלים משק בית של "תעביר את המלח" ו"לילד יש יום הורים בשמונה". אגב, עוד יום מיותר, שיש לקרוא לו "יום מחכה שעה כדי לשבת חמש דקות עם ישבן גדול מדי בכסא תלמיד קטן מדי כדי לשמוע דברים שכבר ידעתי".

האמת היא שאנחנו לא אשמים. אנחנו בבואה של מה שמתרחש מולנו ומסביבנו, וכשמישהו מעיז לצאת מהעדר מסתכלים עליו בעין עקומה ומבוהלת משינויים. אופן קבלת ההחלטות שלנו הן תולדה של גנטיקה, חינוך, סביבה, וכן, יש גם אופי שנשען על מה שהוא מכיר.

האמונות שנספגו בנו במהלך השנים מכתיבות את ההתנהגות שלנו, לעתים במודע ועל פי רוב שלא במודע. יש לנו סל מלא באמונות מגבילות על עצמנו ועל העולם, והן נקראות מגבילות מפני שהן מגבילות את שדה הראייה שלנו.

הנה רק כמה דוגמאות לאמונות כאלה, ששמעתי מלקוחות שלי (וגם מעצמי): יום אחד יגלו שאני לא כזאת חכמה; זה לא בשליטתי; גברים לא בוכים; אני גרועה במתמטיקה; אשה גרושה היא אשה נצלנית; אחותי הגדולה הרבה יותר מוכשרת; אני לא מושכת אליי גברים שווים; תמיד הייתי שמנה... כל משפט כזה הוא סטיגמה שהדבקנו או שאחרים הדביקו לנו ואנחנו חיים לאורה כאילו היא כתובה בספר החוקים של משה רבנו.

אנחנו עושות את זה גם לילדים שלנו: מקטלגות את האחד כשובב, את השני כחרשן, והשלישית היא נסיכה מפונקת, וכך אנחנו מכניסות אותם למשבצות ששנים אחר כך הם יילכו בתוכן אפילו בלי לדעת מדוע.

למעשה, האמונות שצברנו מגבילות את הפעילות שלנו עד כדי שיתוק וחוסר הבנה שאפשר להחליף אותן באמונות חדשות ומעצימות. כדי לשבור אמונה מגבילה ולמצוא אמונה שתשנה את מסלול חיינו, צריך קודם כל לזהות את האמונה שמנהלת אותנו ואחר כך לבחור באמונה שמתקבלת על הדעת.

אני לא יכולה להגיד "אני בזוגיות מאושרת" כשאני לא, אבל אני יכולה לומר שאני "בדרך הנכונה למציאת זוגיות מאושרת". אם את מחזיקה מעצמך אשה קרה כי זה מה שבעלך נהג לומר לך וההורים לא הרעיפו עלייך חום בילדותך, את יכולה להחליט שאת לוהטת ולהתחיל להתנהג בצורה מחבקת. לא תאמיני איזה שינוי זה יחולל בך ובסובבים אותך (אחרי שיתאוששו מהעילפון).

אני מאמינה שהכל אפשרי והרשות נתונה.

שלך,

גאיה קורן, מרצה ומנחת סדנאות בשיטת "אני מלכה", מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר" ועיתונאית בידיעות אחרונות.