מי הרוויח ומי הפסיד בוורשה
היעדים האמריקניים הצפויים עומעמו והושגו רק בחלקם, האירופים שלחו נציגות מעליבה ושר החוץ האיראני חגג. ישראל הרוויחה עוד צעד מכיוון הערבים המתונים, אבל ההישג של נתניהו קשור בעיקר לבחירות. שבירת העמימות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון - מסוכנת
ועידת ורשה שננעלה אתמול (יום חמישי), הייתה ניסיון אמריקני שלא צלח לגבש מחנה בינלאומי רחב התומך ביעדי מדיניות החוץ המזרח תיכונית והאירופית של ממשל טראמפ.
היו לארה"ב כמה יעדים לקידום בוועידה. הראשון הוא ייעול והגברת המאמצים לבלום את תוכנית הגרעין הצבאית של איראן ואת שאיפותיה להגמוניה במזרח התיכון - באמצעות מפגן עוצמה בינלאומי, ובאמצעות הגברת הבידוד המדיני והסנקציות הכלכליות שארה"ב הטילה על איראן אחרי שפרשה מהסכם הגרעין.
המדינות המזרח תיכוניות שהוזמנו לוועידה חוששות מאיראן ומעוניינות לקבל סיוע כלכלי וצבאי מארה"ב, ולכן הן נמצאות ממילא בכיסה. אולם האמריקנים הזמינו גם מדינות מערב אירופיות ואסייתיות רבות כדי להפגין את עמדת המנהיגות שלהם בעולם - וכדי להוכיח לאיראנים שגם מי שהתנגד בפומבי לפרישת ארה"ב מהסכם הגרעין מתכוון בסופו שלדבר לציית למשטר הסנקציות.
יעד נוסף - והסיבה לכך שהוועידה נערכה בפולין - הוא הכוונה האמריקנית למנוע מרוסיה מלהפוך למעצמה הדומיננטית במזרח התיכון ובאירופה. האמצעי הוא הפגנת מחודשת של המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה המזרח-אירופיות שהצטרפו בשלב מאוחר יותר לנאט"ו ולאיחוד האירופי. מדינות אלה, ובראשן פולין, מאוימות כעת על ידי שכנתן רוסיה. פוטין איים לא אחת לתקוף את פולין מפני שהסכימה שארה"ב תקים על אדמתה, על גבולה המערבי של רוסיה, בסיסים צבאיים של נאט"ו.
סטירת לחי מאירופה
אולם כוונות אלו של ממשל טראמפ לא התממשו ברובן. המדינות המערביות החברות באיחוד האירופי, בראשן גרמניה, בריטניה, צרפת ואיטליה, סירבו לנקוט עמדה אנטי איראנית חד משמעית. לכן, שינו האמריקנים והפולנים, יוזמי הכנס ומארחיו, את המטרה המוצהרת - והוסיפו עוד כמה יעדים באופן שעמעם את משמעותו האנטי-איראנית.
שר החוץ הפולני, המארח, הודיע שיעדי הכנס הם: פיקוח על נשק להשמדה המונית - ביטוי מכובס שמשמעותו התנגדות לתוכנית הגרעין הצבאית של איראן; פתרון בעיות הומניטריות - שמשמעותו טיפול בבעיית הפליטים הסורים וסוגיית עזה; מלחמה בטרור - ביטוי מכובס לחתרנות האיראנית בעיראק, בתימן, בסוריה ובלבנון; וביטחון האנרגיה - שזה ביטוי מכובס לצורך לתת מענה צבאי לאיומי הטילים הבליסטיים של איראן על סעודיה ועל מדינות ערביות אחרות, ולאיומי איראן ובעלי בריתה על חופש השיט במימי המפרץ הפרסי ומיצרי הורמוז ובאב אל מנדב.
כתוצאה מכך התרצו מדינות האיחוד האירופי והחליטו להשתתף בכנס, אבל בדרג נמוך חסר משמעות, שרק העליב את המארגנים ושימח את האיראנים. אבל את סטירת הלחי האמיתית קיבלו האמריקנים בוועידה עצמה, כשהאיחוד האירופי לא הסכים לזוז מילימטר מתמיכתו בהסכם הגרעין, וגם לא הסכים לבטל את מנגנון הסחר עם איראן שהאירופים הקימו במיוחד כדי לעקוף את הסנקציות האמריקניות. המנגנון הזה לא יציל את כלכלת איראן, אבל עצם קיומו תסכל את סגן נשיא ארה"ב מייק פנס, והוא אף אמר זאת בגלוי.
נאט"ו הערבית
כדי שהוועידה לא תהייה כישלון מוחלט החליטו בכירי ממשל טראמפ להוסיף למטרותיה גם גיוס תמיכה מדינית וכלכלית ב"עסקת המאה" שגיבשו להסדרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היעד הזה תואם את המטרה המוצהרת של הוועידה, שהיא השגת יציבות במזרח התיכון, ונתן הזדמנות לג'ארד קושנר ולג'ייסון גרינבלט, מעצבי "העסקה", לבצע מקצה שיפורים למאמציהם, לרתום לתוכניתם את המפרציות ואת המדינות הערביות המתונות.
המרכיב הכלכלי בעסקה, שאותו אמורים הערבים מהמפרץ לממן, אמור להיות עמוד מרכזי שעליו נשנעת התוכנית כולה. היא מבוססת על שיפור כלכלי אסטרטגי ודרמטי של מצב הפלסטינים בעזה וביו"ש, בתמורה להסכמתם האסטרטגית-דרמטית להסכם שלום עם ישראל ולנרמול היחסים בין המדינה היהודית לעולם הערבי.
כאמור, גם אחרי שהאמריקנים ריככו את הקו האנטי-איראני המוצהר של הוועידה, הם לא השיגו את מפגן התמיכה שבו רצו במדיניותו של ממשל טראמפ, ובמעמדה של ארה"ב כמנהיגת העולם הדמוקרטי המערבי. זו הייתה מפלה צורבת לאמריקנים וניצחון ברור לאיראנים. לא פלא ששר החוץ זריף מיהר לחגוג.
מנגד, הנציגות המכובדת של נציגי מדינות ערב בוועידה מצביעה על סיכויים טובים שיש לממשל טראמפ לממש את כוונתו להקים מעין ברית נאט"ו מזרח-תיכונית שבה יהיו חברות לא רק המפרציות אלא גם מצרים, ירדן, מרוקו ותוניסיה. בוורשה זה לא קרה, אבל בעתיד זה ייתכן.
כפי שהתרשמו משקיפים שנכחו בוורשה בימים האחרונים, מדינות ערב רוצות ומוכנות שישראל תהיה שותפה פעילה וחשובה בברית האנטי-איראנית הזו שמובילה ארה"ב - אבל רק מאחורי הקלעים ומתחת לשולחן. כל עוד אין הסדר לבעיה הפלסטינית, הערבים אינם מוכנים להיות שותפים גלויים ומוצהרים של שום יוזמה שישראל היא חלק ממנה. למרות היתרונות שעשויים לצמוח להם משותפות גלויה עם ישראל.
ראש הממשלה נתניהו מרבה לרמוז, כפי שעשה גם בוורשה, על מגעים ושיתופי פעולה בינינו לבין מדינות ערב שמתנהלים בחשאי בהקשר האיראני; אבל יחסי פילגשות אלה מתנהלים כבר שנים ובוורשה לא קרה דבר ששינה באופן מעשי את הדפוס. מי ששכח - מנהיגים ערבים ישבו לשולחן אחד עם מנהיגים ישראלים בועידת מדריד בתחילת שנות התשעים כשיצחק שמיר הייה ראש ממשלה.
אשר למדינות אירופה, אלה רוצות, כאמור, לשמר את הסכם הגרעין עם איראן ולהמשיך לסחור איתה. אולם הן מתנגדות לתוכנית הטילים הבליסטיים ארוכי הטווח שיכולים לשאת ראש קרב גרעיני ומסכנים גם את אירופה. השתתפות נציגי האיחוד האירופי בדרג נמוך יחסית בוועידה מבהירה שבעניין תכניות הטילים הבליסטיים של איראן (וגם של רוסיה), אירופה נמצאת במחנה אחד עם ארה"ב. היעד האירופי הוא להביא לתיקונים קלים בהסכם הגרעין, להביא להפסקת תוכנית הטילים הבליסטייםולהאט את תוכנית ההתחמשות של פוטין.
לא פריצת דרך מדינית
מכל המיש-מש הזה של יעדים ואיתותים מתנגשים, ישראל ובעיקר ראש ממשלתה הם המרוויחים העיקריים: עצם העובדה שראש ממשלה ישראלי יושב לשולחן אחד עם נציגים בכירים רשמיים של מדינות ערב, מהווה בקיע רציני נוסף בחומת החרם המדיני, הדיפלומטי והפסיכולוגי על ישראל מצד האומות הערביות.
מדינות אלה עדיין תומכות ללא סייג בעניין הפלסטיני, ובינתיים כולן מצהירות שלא ינרמלו את יחסיהן עם ישראל עד שלא תהיה הסדרה יציבה לטווח ארוך של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל מה שקרה בוורשה השבוע מהווה צעד משמעותי בנתיב המוליך להכרה רשמית של מדינות המזרח התיכון במדינת ישראל ולנורמליזציה של היחסים איתה.
זה יותר מרמז לכך שמדינות ערב יהיו מוכנות להעניק את הלגיטימציה הדתית-לאומית, את המסגרת המדינית ואת המימון להסדר ישראלי-פלסטיני. על זה כנראה בנויה גם "עסקת המאה" של טראמפ. עם זאת, לא צריך להיתפס להתלהבות המוגזמת של נתניהו ולראות במה שקרה בורשה השבוע פריצת דרך מדינית; בסך הכול צעד קטן שאת משמעותו מבינים גם הפלסטינים. לכן החרים אבו מאזן את הוועידה.
הזוכה הגדול הוא בנימין נתניהו, שהוועידה ייצרה עבורו לא רק פוטו-אופ'ס שווים זהב במערכת הבחירות עם מדינאים ערבים, אלא גם הזדמנות לשגר ציוצים וסרטוני טפיחה עצמית על השכם - ילדותיים ברב המקרים וחסרי אחריות באחד המקרים - שנועדו לא רק לבסיס הבוחרים שלו, אלא בעיקר לקולות המתנדנדים בינו לבין גנץ.
נזק לביטחון הלאומי
ההישג העיקרי של ועידת ורשה, מבחינת נתניהו, הוא קיבוע תדמיתו כמנהיג וכמדינאי בעל שיעור קומה עולמי, שרק הוא מסוגל להציל אותנו מציפורני המפלצת האיראנית ורק הוא בכוח אישיותו מסוגל למרפק לנו את מקומנו הראוי במשפחת העמים. אין שום רע ביצירת דימוי כזה על ידי ראש הממשלה ערב בחירות, אולם נתניהו הוא שר ביטחון וההתפארויות, כמו גם הציוצים שוברי העמימות, שהפכו לשיטפון, מביאים נזק לביטחון הלאומי.
אפשר לקבוע שהכרזותיו הלוחמניות של נתניהו טרם עלה למטוס שהביאו לוורשה, וציוציו בוורשה השבוע העלו את דרגת הנפיצות בעימות הישראלי-איראני בסוריה ובלבנון. חלק מההתבטאויות הללו היו התגרויות בוטות שהעלו את המוטיבציה של מפקדי משמרות המהפכה והאייתולות בטהרן להתעמת עם ישראל צבאית ולהוכיח לנו שאיראן אינה 'מטרת דמות' שאפשר לפגוע בה בלי לחטוף בחזרה.
רק לשם דוגמה: האופן הפתוח שבו דיבר נתניהו ערב צאתו לוועידה על תקיפות של צה"ל בסוריה הוא צעד שמנוגד לחלוטין למדיניות שעליה ממליצים בכירי צה"ל, הרמטכ"ל וקהילת המודיעין; כולם טוענים כעת שצריך לחזור למדיניות העמימות הישנה. לכן גזרו שתיקה על עצמם. אולם לנתניהו זה לא מזיז. הוא מסיר את העמימות בשלב הנוכחי לא לצרכים אסטרטגיים, הרתעתיים, אלא לצורכי מערכת הבחירות האישית שלו, וזה צריך לעורר דאגה.
גם אמירתו שפולנים שיתפו פעולה עם הנאצים, שהיא נכונה כשלעצמה, נועדה לצורכי בחירות. ההוכחה לכך היא שנתניהו - למרות מחאת הציבור - נמנע בקפדנות מאמירה כזו בעת שהנושא נדון בפרלמנט הפולני ולחץ להתפשר עם הפולנים. הנזק שנגרם עכשיו היה בבחינת גם אכל את הדג המסריח וגם גורש מהעיר (לא לפני עיכוב סמלי בטיסה).
אוויר חם
לעומת נתניהו שחזר מרוצה מוורשה, סגן נשיא ארה"ב מייק פנס ומזכיר המדינה מייק פומפאו יצאו מהוועידה כשפחות מחצי תאוותם בידם. "ברית ורשה" חדשה הם לא הקימו. וושינגטון קיבלה תמיכה בלתי מסויגת - שיש לה ממילא - מצד המחנה הערבי-סוני במאמצים לבלימת הגרעין האיראני והטילים הבליסטיים. אבל ברית נאט"ו המזרח תיכונית עדיין לא קמה.
גם בהקשר האירופי לא חידשה ועידת ורשה דבר: מדינות מדינות מזרח אירופה הגובלות ברוסיה ובראשן פולין המארחת, הפגינו כצפוי תמיכה באמריקנים, ואלה, כצפוי, הבטיחו פעם נוספת להגן עליהן מפני פוטין באמצעות מתקנים צבאיים שוושינגטון הציבה, ותציב, בשטחן. אשר לקושנר וגרינבלט - נראה שגם הם לא השיגו הרבה. הם לא קיבלו התחייבויות כפי שרצו להשתתפות של מדינות המפרץ במימון עסקת המאה שהם מנסים לקדם; בוודאי לא מעבר להתחייבויות שכבר קיבלו בסיבוב הקודם שעשו במזרח התיכון.
אז מה היה לנו? הרבה אוויר חם ונסיון אמריקני מגושם, שלא כל כך צלח, לבודד את איראן ולהראות לפוטין שכוחה המעצמתי של וושינגטון עדיין במותניה. מי בכל זאת הרוויח? זה כבר ברור.
לפנייה לכתב/ת 
