לא רק הוליווד: משהו מסקרן קורה בסצנת האמנות בלוס אנג'לס
סרטים? כן. מוזיקה? כן. אבל כשחושבים על אמנות, לוס אנג'לס היא לא בדיוק העיר הראשונה שצצה בראש. מתברר שבין וילות פאר לבריכות פרטיות, שוכנת סצנת אמנות מרשימה - מאוספים מרהיבים של מיטב היצירות, למשל ואן גוך או דגה, עד לתערוכות של אמנים בועטים כמו איי וויי וויי
מעניין שהמקום בו הוצגה לראשונה סדרת המרקים המפורסמת של אנדי וורהול, המככבת ברטרוספקטיבה המוצגת כעת במוזיאון הוויטני בניו יורק, היה דווקא לוס אנג'לס. זה קרה ביולי 1962, וורהול עדיין לא היה מוכר, ואירווינג בלום, גלריסט מלוס אנג'לס, שיכנע אותו שאנשים מפורסמים ועשירים באים לגלריה שלו למרות שזה היה שקר גס. התערוכה הוצגה, והוכיחה שעשירי אל איי לא היו בשלים לציורים של פחיות מרק. הגלריסט בעל החזון רכש מוורהול את הסדרה כולה תמורת 1000 דולר, בעשרה תשלומים. 34 שנים לאחר מכן, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק רכש את הסידרה תמורת 15 מיליון דולר.
האמת היא שאנשי תעשיית הקולנוע בלוס אנג'לס בשנות השישים לא התעניינו באמנות עכשווית ובוודאי שלא ראו בה סמל סטטוס. העושר של הוליווד בא לידי ביטוי בעיקר בבתי ענק, מכוניות מפוארות ומטוסים פרטיים - ראוותנות שנראית לעין. מלבד בקרב אנשים בודדים, כמו השחקנים ליאונרדו דיקפריו וסטיב מרטין, המציאות הזאת לא השתנתה עד לפני כעשור, כשההייפ סביב אמנות עכשווית חלחל גם לחוף המערבי המנומנם. לא רק אנשי תעשיית הקולנוע אלא גם בכירי ההייטק בעיר צריכים למלא את קירות בתי הענק שלהם - למשל איוון שפיגל בן ה-28, מייסד סנפצ'ט והמיליארדר הצעיר בעולם שגר בעיר. גם ג׳ף בזוס מייסד אמזון מחזיק כאן אחוזה ענקית, כמו גם מייסד אובר - כולם מחוזרים על ידי סוחרי אמנות באמצעות מסיבות וארוחות אקסקלוסיביות ברמה הגבוהה ביותר שניתן להעלות על הדעת.
ובכל זאת, לוס אנג'לס היא לא בדיוק העיר הראשונה שעולה בראש כשחושבים על אמנות. אי שם בחוף המערבי, במרחק שש שעות טיסה מבירת האמנות האמיתית של ארצות הברית - ניו יורק - היא נדמית כמו מעבר להררי החושך. לוס אנג'לס היא הוליווד, היא תעשיית מוזיקה, ובכל זאת - לאחרונה היא מבצבצת גם בחדשות האמנות. אז מה השתנה?
ביקור בעיר יזמן הפתעה: מסורת של אספנות. יצירות מופת של מיטב האמנים כמו פיקאסו, ואן גוך, מאטיס, דגה ואחרים, שוכנות באוספים של אנשים שכבר בתחילת המאה ה-20 החלו לצבור ממון מתעשיות הרכבות, המכוניות והנפט. האוספים המרשימים שלהם, הכוללים בעיקר אמנות אירופית ואמריקנית, מוצגים כעת באחוזות ענק, שהפכו למוסדות אמנות הפתוחים לציבור הרחב ברחבי העיר.
המפורסם מביניהם, ג'ון פול גטי, הפך מיליונר כבר בגיל 23, וב-1957 היה לאיש העשיר בעולם. גטי היה דמות שנויה במחלוקת, והקים את קרן גטי, קרן האמנות העשירה בעולם. הוא היה ידוע כקמצן, עד כדי כך שאפילו לא הסכים לשלם כופר לחוטפי הנכד שלו, כששלחו לו את אוזנו הכרותה במעטפה. ובכל זאת, גטי הותיר אוסף מדהים, שבחלקו נמצא במוזיאון הגטי המשקיף על העיר ממרומי גבעה רמה. חלקו הנוסף מוצג בווילה גטי במליבו, שהוסבה מבית המשפחה למוזיאון.
פחות מוכר, אבל גם אספן מדהים, היה נורטון סיימון, בן למשפחה יהודית עשירה שצבר את הונו בתעשיית המזון. בשנות השישים סיימון רכש אמנות בסכום עתק של ארבעה מיליון דולר. במשך השנים הוא צבר אוסף מדהים שכלל מאסטרים כמו רפאל ורמברנדט, אימפרסיוניסטים (פיסארו, סיסלי, מונה) וגדולי המאסטרים של האמנות המודרנית: פיקאסו, מאטיס, ואן גוך, מודיליאני ועוד. בשנת 1974 הוא הציל את המוזיאון של פסדינה, שנקלע לקשיים, וקרוי מאז על שמו, ובו מוצגים כאלף עבודות מתוך אוסף של 12,000 פריטים.
האוסף הפרטי המפתיע ביותר הוא ללא ספק קרן האמנות של פרדריק וייסמן, השוכן בווילה מפוארת באחד הרחובות היקרים בעולם בגבעות הוליווד. ברחוב זה הייתה אחוזתו של מייקל ג׳קסון, ובתיהם של אלביס פרסלי, פרנק סינטרה וברברה סטרייסנד. וייסמן ואישתו השנייה, המנהלת כיום את הקרן, חיו שם עד פטירתו ב-1994. הבית נותר בדיוק כשהיה בחייו (וגם הרולס רויס הכחולה שלו עדיין חונה במוסך). בתיאום מראש ניתן לסייר בבית ללא עלות, בליווי צמוד של מדריכה החושפת את אוצרות האוסף, המכיל כ-400 ציורים ופסלים של האמנים הגדולים ביותר של המאה ה-20 לצד אמנים מקומיים פחות מוכרים. הכי מרשים בבית הוא החיבור בין יצירות מסגנונות ותקופות שונים, ובניגוד למוזיאון, הכל בו משתלב עם הרהיטים והבדים הפרחוניים בחדרי הבית - מה שהופך את הביקור במקום לחוויה יוצאת דופן.
כל האוספים האלה מעלים מחשבות על פילנתרופיה, המצטיירת כאקט נדיב מאוד, אבל יש בהחלט סיבות טובות להיות נדיב בארצות הברית, שכן המדינה מעודדת תרומות של יצירות אמנות באמצעות הקלות משמעותיות במס.
ולמרות כל זאת, לא היינו עוסקים באמנות בלוס אנג'לס לולא היה מתרחש איזה מהפך עכשווי, והסימן המובהק לכך שלוס אנג׳לס עלתה על המפה הוא פתיחת סניף באל איי של אימפריית גאגוזיאן, המגה גלריסט העשיר בעולם, שפיתח אימפריה של 16 גלריות בכל העולם. אכן, לוס אנג'לס, המתפרשת על שטח עצום, מאפשרת חללים בגודל שניו יורק יכולה רק לחלום עליהם. למשל הגלריה של האוזר אנד ווירת', החולשת על בלוק שלם בדאונטאון אל איי.
וכדי לאשש את הפוטנציאל העכשווי של לוס אנג׳לס, יריד Frieze הנחשב, שהחל בלונדון ב-2003 והתרחב לניו יורק ב-2012, הגיע גם ללוס אנג'לס והתקיים בסוף השבוע האחרון - מהלך שיהפוך את אל איי לתחנת חובה בקרב אליטת אספני האמנות. המהדורה הראשונה הייתה קטנה יחסית - רק 70 גלריות, שליש מהן מקומיות, וזאת בניגוד ל-190 גלריות ביריד האחרון בניו יורק.
לצד זאת, ישנו גם המבנה הגיאוגרפי הבעייתי של לוס אנג'לס. משום שהיא כה מפוזרת ומחולקת לשכונות שכל אחת מהן בגודל עיר, כמעט לכל אזור יש המרכז שלו. זו לא ניו יורק שבה אפשר לקחת יום ולטייל בגלריות של צ'לסי. כך למשל, תחנת ברגמוט היא מרכז האמנות של סנטה מוניקה. במקום יש כ-40 גלריות, בית קפה וחנייה - קומונה של גלריות העובדות בשיתוף פעולה, מקיימות אירועים ופתיחות מתואמות – כל מה שצריך כדי להביא קהל. בעצם מדובר באותו עיקרון של יריד, החוסך את כיתות הרגליים, אבל ברמה מקומית.
אזור אחר, קאלבר סיטי, מארגן פעם בחודש בשבת Art Walk - הפנינג אמנות הכולל ביקורי סטודיו, גלריות, מוזיקה ואוכל. באזור הנושק לבברלי הילס ניתן למצוא את גלריה גאגוזיאן ואת החלל החדש של ג'פרי דייטש, שנפתח בספטמבר עם תערוכה של איי וויי וויי, הסופר סטאר הסיני שהציג גם במוזיאון ישראל. אצל דייטש הוצגה סידרה חדשה של עבודות עם סמלי המזלות הסינים – הכל עשוי מקוביות לגו. במרכז החלל מיצב העשוי מששת אלפים שרפרפי עץ, שהיו חלק מכל בית סיני ב-500 השנים האחרונות. השרפרפים הצפופים מדמים ים, מדבר או המון גדול, דומים אך שונים, ולכל אחד סיפור חיים משלו.
תערוכה נוספת של וויי וויי מוצגת עד מרץ בקרן מרסיאנו, עוד תוספת חדשה ומעניינת לסצנת האמנות העכשווית של העיר: האחים היהודים מוריס ופול מרסיאנו, המייסדים של מותג הג׳ינסים Guess, חיפשו מקום להציג בו את אוסף האמנות הגדול שלהם. ב-2013 הם רכשו מבנה נטוש במרכז לוס אנג׳לס, שנבנה כמקדש של הבונים החופשיים. המקום הוסב לחלל מוזיאלי ענק המתפרש על פני ארבע קומות. בחלל העצום שבקומת הקרקע, מוצגת תערוכת הענק של איי וויי וויי, שמעבר למשטח גרעיני החמניות שראינו גם בירושלים, במרכזה מיצב חדש שעוסק בפליטות, הנושא שמרכז את רוב תשומת ליבו של האמן מאז החל המשבר הפליטים באירופה. בתוך סירת זודיאק ענקית, יושבות 110 דמויות, והמיצב כולו עשוי מבמבוק בטכניקה בה בונים עפיפונים. המבנה השברירי גדול יותר מהמציאות, ומסביבו מרחפים דרקונים ודמויות מהמיתולוגיה הסינית, השומרות על הסירה בדרכה.
יש המון מה לראות בלוס אנג'לס וזה, כך מתברר, ממש לא חדש. קרל שלוסברג, סוחר אמנות הפועל בלוס אנג'לס כבר 40 שנה, לא מבין על מה המהומה. בדירתו המפוארת, המשמשת גם כמקום תצוגה למכירה, הוא טוען בלהט ש"תמיד היו כאן אספני אמנות גדולים, גלריות ואמנות מקומית מצויינת". כעת נותר לראות האם הקהל הנוצץ שנוהר ליריד הגדול ולשאר אירועי האמנות גם ירכוש אמנות עכשווית, או רק יצטלם לטורי הרכילות.
