ביקורת סרט - "בן חזר הביתה": אפילו ג'וליה רוברטס לא מצילה אותו
במרכז "בן חזר הביתה" אם שמתמודדת עם ההתמכרות של בנה למשככי כאבים, מגפה שגובה אלפי קורבנות בארצות הברית ואינה זוכה לייצוג קולנועי הולם. אבל גם אם ג'וליה רוברטס ולוקאס הדג'ס מגלמים את התפקידים הראשיים בהצלחה, הסרט נותר בינוני
ב-16 השנים של מלחמת ווייטנאם (1959-1975) נהרגו כ-58 אלף חיילים אמריקנים. אירוע צבאי, פוליטי, חברתי ותרבותי שזכה להתייחסות מוצדקת בעשרות רבות של סרטים. מגפת האופיאטים הנוכחית בארצות הברית היא יותר קטלנית וזורעת חורבן בקהילות שלמות. לפי הנתונים הרשמיים של הממשל האמריקני, רק בשנת 2017 אופיאטים (פנטניל, אוקסיקודון, הרואין וכו') הביאו למותם של 47,600 בני אדם. אז עד שג'ראד קושנר יתפנה משלל עיסוקיו וימגר את המגפה (טראמפ מינה אותו לפתור את המשבר), אין להוליווד ברירה אלא לחפש דרך לעסוק בבעיה המטלטלת את חייהם של מיליוני מכורים ובני משפחותיהם.
בהתחשב בסדר הגודל של המגפה ובתקופה הממושכת שבה המשבר מתפתח, יש מספר זעום של סרטי קולנוע עלילתיים שעוסקים בהתמכרות לאופיאטים. בעשור הנוכחי יש שני סרטים בפרופיל גבוה (או גבוה למחצה) שבו הם מוזכרים: "גנב עירוני" (בן אפלק, 2010) ו"גוד טיים" (האחים ספדי, 2017). וגם בהם השימוש בסמים אלו נבלע בתוך דרמת הפשע הז'אנרית והשימוש בסמים מסוגים שונים.
אולי הדבר נובע מכך שבשונה מסמים כמו קוקאין, מתאמפיטמינים ו-סמי הזיה (שלא לדבר על קנאביס) קשה יותר לקשר את השימוש באופיאטים לאיזשהו סוג של "פאן". לא מרדפים והתנגשויות עם קרטלים מקסיקנים, לא מסיבות פרועות, לא ג'ננה פסיכודלית ולא צחוקים עם החבר'ה. זהו עיסוק בהרס משפחות ובהרס קהילות. בחמשת השנים האחרונות אפשר לקשר רק שני סרטים זניחים לחלוטין לעיסוק ישיר בבעיה: סרט טלוויזיה מערוץ לייפטיים בשם "Perfect High"(2015), ו- "The UnMiracle" (אנדרו פאפק, 2017) דרמה נוצרית מפוקפקת שבה קהילה נגאלת מאיום הסמים בכוח האמונה.
"בן חזר הביתה" (Ben is Back) נסמך על שני שחקנים מוכרים ומוערכים: ג'וליה רוברטס, והשחקן הצעיר בעל הקריירה המשגשגת לוקאס הדג'ס. רוברטס מקבלת את מרכז הבמה ואת היכולת להציג מנעד רגשי מפותח בתפקיד אם שבנה מכור. הדג'ס שיחק בשנים האחרונות בכמעט כל סרט דל תקציב שזכה למועמדויות לאוסקרים: "מנצ'סטר על הים" (מועמדות לשחקן משנה), "שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי" ו"ליידי בירד". בשנה שעברה היו לו עוד שני סרטים – דרמת ההמרה של הומוסקסואלים "ילד מחוק", ותפקיד משנה בסרט הבכורה של ג'ונה היל Mid90s. ב"בן חזר הביתה" הוא משחק בסרט שנכתב ובוים על ידי אביו פיטר הדג'ס ("העולם על פי דן", "החיים המוזרים של טימותי גרין"). כמו סרטיו הקודמים של הדג'ס האב, גם "בן" הוא סרט שמונע מכוונות טובות ומסתכם בתוצאה בינונית מאוד.
אם יש ז'אנר ש"בן" חוסה תחת צילו הרי הוא "סרט חג המולד", וזאת בגלל שעלילתו מתרחשת על פני יומיים שמתחילים בערב החג. ז'אנר חג המולד הוא מסגרת שברמה הסמלית כוללת עיסוק במשפחה (נוכחותה או העדרה) ועיסוק באפשרות הלידה מחדש. אלו חוברים לז'אנרים ספציפיים נוספים כמו פנטזיה ("אלו חיים נפלאים"), רומנטיקה ("החנות מעבר לפינה"), אקשן ("מת לחיות") וכו'. מלבד מסגרת חג המולד, "בן" מתקיים גם על הציר של דרמת מתח-אימה. הבן חוזר הביתה באופן לא קרוי לארוחת החג ויש משהו נסתר ומערער בעצם הימצאותו, ובאופן בו הדבר גורר התרחשויות אפלות.
הסרט מתחיל בבוקרו של ערב החג בעיירה במחוז ווסצ'סטר במדינת ניו יורק. הולי (רוברטס) שבה הביתה לאחר חזרה של מקהלת הכנסייה שבה משתתפת הבת הגדולה אייבי (קתרין ניוטון). מלבד שתיהן נמצאים במכונית גם שני ילדיה הקטנים מנישואיה השניים לניל (קורטני בי. ואנס) האפרו-אמריקני. הנושא הגזעי מגיח רק במשפט אחד קצר לאורך הסרט, ומצטרף לעוד כמה אלמנטים שנמצאים בסרט אך לא מטופלים היטב.
עוד ביקורות סרטים:
בדרך המובילה אל הבית מחכה בן (הדג'ס) בן ה-19, שהגיע ממוסד גמילה שבו הוא שוהה. הנסיבות שאפשרו לו לצאת לא לגמרי ברורות או אמינות. הוא נקי קצת מעל חודש, והוא נראה כבחור רגיש ומתחשב. הולי שמחה על הופעתו, אבל היא גם נזהרת ומסתירה את התרופות ואת התכשיטים. כאשר האם לא מפקחת, האחות אייבי מצלמת את בן משחק עם אחיו ואחותו הקטנים. בלי להציג פירוט מלא אפשר להבין מה עבר על בני המשפחה לפני שנכנס למוסד הגמילה, ועד כמה הניסיונות הקודמים לעזור לו הסתיימו במפח נפש.
מוסכם כי בן יוכל לשהות לא יותר מ-24 שעות וגם זאת בכפוף לבדיקת שתן ומעקב צמוד של האם. אך הבעיות של בן הן לא רק עם משפחתו. ביקור קצר בקניון מגלה את חזרתו של בן גם לאנשים שאיתם הוא היה מסובך בתקופתו האפלה. כשהמשפחה חוזרת הביתה היא מגלה שהוא נפרץ ושהכלב המשפחתי נלקח על ידי מישהו שרוצה משהו מבן. תחושת האשמה של בן והרצון של האם לגונן עליו מובילים למסע לילי בחיפוש אחר הכלב. זו המסגרת העלילתית שבה יכולה להיפרש בהרחבה הדינמיקה בין האם והבן, וההיחשפות של האם לדברים שלא ידעה על מעשיו של בנה כמכור וכסוחר סמים. אם בסרט "אלו חיים נפלאים" היה זה ג'ורג' ביילי הבנקאי שנגע באנשים רבים בעיירה בזכות נדיבותו, בגרסה הקודרת והנרקומנית של סרט חג מולד זה נחשף האופן שבו סוחר הסמים בן משפיע על אנשי העיירה.
העלילה ריאליסטית למדי בהצגת המשבר והמצוקה. אך זהו גם סרט חג מולד וככזה יש לו מסגרת אופטימית יותר הנקשרת לאפשרות הלידה מחדש. רוברטס והדג'ס עושים עבודה הולמת, אך במקום שבו העלילה הייתה צריכה להוביל לטלטלה רגשית הולכת וגדלה, חשתי כי הסיטואציות אינן מספיק מעניינות. הנושא, ללא ספק, חשוב. הטיפול בו מכובד גם אם נמנע מלהגיע למקומות האפלים ביותר שיכולים להיגזר מנושא הסרט. כל אלו מסתכמים בסרט שהוא לא יותר מבינוני.
