שיא הרגש: דני רובס לא השאיר לחי יבשה בהיכל התרבות
30 שנה אחרי צאת האלבום "בדרך אל האושר", דני רובס ביצע את כולו בהופעה חגיגית וסחף את הקהל לטיול נוסטלגי בזיכרונות. ברגע השיא של הערב, שר לאחיו שנפטר מסרטן, והפיל את כל המחסומים בינו לבין הקהל
"בשביל זה באתם, לא?", אמר בחיוך דני רובס, כשהבהיר שהוא הולך לבצע ברצף כמעט את כל השירים מהאלבום "בדרך אל האושר", אמש (ד') על במת היכל התרבות בתל אביב. אז כן, בשביל זה ובשביל הרבה יותר, מסתבר.
אפשר להגיד שהאלבום שיצא בשנת 1989, הוא זה שהפך את רובס מהבחור שעומד עם גיטרה מאחורי שלמה ארצי ואריק סיני לזה שהרדיו לא מפסיק להשמיע ומוכר מעל ל-100 אלף עותקים. שלושה עשורים מלאו לאלבום הזה, ורובס פירגן לו הופעה מיוחדת. עם ההרכב הרגיל שלו, בגיבוי של גיטרה ורביעיית כלי מיתר, רובס (חטוב מתמיד, אגב) חגג את הזמן שלו על הבמה.
עוד ביקורות מוזיקה:
סטיבן וילסון בתל אביב: מרגיש בבית
"באסה סבבה": מדבק, אבל נשמע כמו "טוי 2"
רוצה להצליח בישראל? תתחפש למזרחי
30 שנה, לך תזכור. אולי הייתי בגיל המתאים, הגיל שבו שירים נחרטים בנשמה הכי עמוק, אבל האשמה לא הייתה רק בי. נדמה שהכישרון של דני רובס לייצר עבור החיים פסי קול רגשניים ועם זאת מורכבים ועמידים בפני שחיקה, הוא בלתי מוגבל. מהרגע הראשון מתברר כוחו של השילוב בין המוזיקה שהוא כורה מהמאגרים הפנימיים שלו והנוכחות שלו על הבמה. התנגדות לא תועיל, אמר דגלאס אדאמס, וגם אין טעם. לא חבל? לא בשביל זה באתם?
עם רשימת שירים שנעה בין המוקדמים משלושת האלבומים הראשונים, גיחות לאלבומים מאוחרים יותר, שירים שכתב לאחרים כמו "אחת מהבוהמה" (אריק סיני) ו"נוסעת בעקבות האהבה" (ורדינה כהן) ואפילו מחרוזת שירי ג'ימי אוחנה (עם הלהיטים "בוא נאכל דבורה" ו"תנקי ת'פח") - רובס הוא להטוטן רגשי. הקהל שלו הגיע נוזלי מהבית בדיוק בשביל הטיול הנוסטלגי הזה, כל אחד לאורך שדרת הזיכרונות הפרטית שלו ורובס מנייד אותו משיר לשיר כמו ילדים במנשא. השירה שלו רק משתפרת, הקול שלו העמיק. קטעי הקישור מבטאים את העונג שהוא מפיק מהתקשורת עם הקהל, גם אם כבר שמעתם את הסיפורים האלה פעם, זה לא הדיבור שמדבק אלא החום שנודף ממנו, ואכן הקהל מוחא לו כפיים כאילו היה מינימום גנץ.
את המופע סיים רובס עם ביצוע עירום לחלוטין - נטול ליווי, נטול גיטרה, גם נטול מיקרופון - של השיר "מחר הוא יחזור", שכתב על אחיו שנפטר מסרטן במהלך השירות הצבאי שלו, ביצוע שמלווה אותו בהופעות בשנים האחרונות. אבל מהצד זה נראה כאילו רובס ילד את השיר בפעם הראשונה. הוא חילץ אותו החוצה בכזה כאב שאני בספק אם נשארה באולם לחי אחת יבשה. זה היה שיא ההופעה שהלכה והתפשטה עד לרגע שבו קרסו לחלוטין המחסומים בין רובס ובין הקהל שלו, והוא הצליח, לדקות ארוכות, להפוך את היכל התרבות ל"צוותא".
למי שאוהב את רובס - לא רק את השירים אלא גם את האישיות, שיכולה להיות אינטנסיבית לפעמים - המופע הזה הוא חלום. נכון, העיבודים יפהפיים, משאירים הרבה מקום לביצועים המקוריים שהיו מלכתחילה מורכבים ונותנים להם פן עמוק ועשיר, אבל זה בעיקר רובס עצמו, שמכניס אליהם כל כך הרבה חיות מצד אחד ונינוחות וטבעיות, שאי אפשר שלא להתמסר אליו. כל אלה משאירים אותו על רמות גבוהות של רגש מצד אחד מבלי לגלוש לפאתוס מצד שני, ומוליך את הקהל שלו בבטחה לקתרזיס שמשאיר אותו מפורק ומחוייך. בשתי מילים: שיא הרגש.
