המהנדסות של הנוף הפסטורלי
כבשים ועיזים לא רק משחיתות את הטבע – במשך אלפי שנות רעייה, מינים רבים של צמחים ובעלי חיים הסתגלו אליהן וזקוקים לנוכחותן כדי לשגשג
המילה "פסטורלי" נולדה במקור מהנוף של שטחי מרעה (Pasture). ובאמת יש משהו שָלֵו בעדר צאן הרועה בנחת. עדרים כאלה, של כבשים ועיזים, אפשר לראות גם כיום בשטחים שממזרח לרחובות, ובפרט בשמורת השיטה המלבינה. אך תרומת העדרים לנוף אינה רק אסתטית - מדובר בקשר עמוק הרבה יותר.
כשמדברים על הטבע במקומות רחוקים, כמו ערבות אוסטרליה או איי גלפגוס, מספרים לא פעם שחיות משק שהובאו לאזורים האלה במאות השנים האחרונות מסבות לאקולוגיה המקומית נזקים כבדים, לפעמים בלתי הפיכים. מתועדים למשל מקרים רבים שבהם עדרי צאן הרסו את הקרקע וחיסלו את הצומח באזורים שאליהם הוכנסו.
לטבע יש יחסי גומלין מורכבים עם הצאן
האם זה המצב גם אצלנו? לא ממש. אומנם רעיית יתר מתרחשת במקומות מסוימים בישראל. אך גם חוסר רעייה מוחלט עלול להזיק כמעט באותה מידה, שכן כאן היה לטבע זמן לפתח יחסי גומלין מורכבים עם הצאן.
כשהאדם התחיל לעסוק בחקלאות, לפני כ-12 אלף שנה, בתום התקופה הקרחונית האחרונה, מרכז השינוי הזה היה באזורנו, במזרח התיכון. נוסף על תִרבות צמחי מאכל החלו אבותינו לביית בעלי חיים מבין חיות הבר המקומיות. עליהם נמנו אבות העז, הכבש, הפרה, חתול הבית ומינים נוספים.
12 אלף שנה של שינוי איטי הם די והותר זמן כדי שעולם הטבע יסתגל לחידוש. ואכן, המערכות האקולוגיות בארצנו התפתחו בד בבד עם התפתחות ענף המרעה, שכבר מסוף תקופת האבן החל ממלא חלק מתפקידם האקולוגי של אוכלי העשב הפראיים.
כיום אין כבר בסביבת רחובות צבאים או יחמורים, אך חיות המשק עוד יוצאות ללחך עשב, כדרכן מזה אלפי שנים. עם זאת, הנוהג להוציא את הצאן למרעה הולך ונדחק משדות מישור החוף, שכן בחקלאות המדורנית המזון מובא אל החיות ולא להיפך. בין המעטים באזורנו שעוד עוסקים בפסטורליזם – מרעה – נמצאים הבדואים, שמשמרים אורח חיים שהיה בעבר נחלתם של מרבית העמים שהתגוררו במזרח התיכון. הם גם אלה שמביאים את כבשיהם לשמורת השיטה המלבינה.
אין זה דבר של מה בכך. יש כיום במישור החוף שטחים גדולים שאינם זוכים כלל לרעייה. בשטחי טבע מסוימים בתל אביב אף החלו לאחרונה להביא במיוחד עדר כבשים לרעות בהם, בשל היתרונות האקולוגיים שלהן.
מגללים ועד קרניים
מהם היתרונות הללו? אפשר למנות כמה. גללי הצאן מדשנים את הקרקע ומספקים מזון לפטריות, חיפושיות ועוד. במקומות הרביצה של כבשים מתפתח בית גידול עשיר במיוחד בחומרי מזון, וגדלים בהם צמחים שהסתגלו לתנאים האלה, כגון סרפד וגדילן. כיום חלקם נפוצו למזבלות, שעשירות גם הן בחומרי מזון. צמח אחד, המרמר המצוי, נראה כמעט תמיד באזורים שיש בהם נוכחות רבה של צאן, שם הוא נהנה מחומרי המזון, אך לא נאכל בשל טעמו המר (אם כי ריחו נעים).
גם פגרי צאן משמשים מקור מזון חשוב למינים רבים. בפגר השוכב בשדה נאכל לא רק הבשר. זחלי חיפושיות עוריות יכלו את העור, בעוד זחלים של עשים מסוימים ייזונו מחומרים קשים לפירוק כמו הצמר שאוכל עש הבגדים, וכן הפרסות ואף הקרניים! בסוף התהליך יישארו רק העצמות, וגם הן יתפרקו בסוף בדרך כלל.
אך לצאן יש יתרון אחד שמאפיל על כל האחרים: הכבשים והעיזים הן מינים מהנדסי סביבה. המונח הזה מתאר מינים שבפעילותם או בגופם מקנים למערכת האקולוגית את צורתה ואופיה. עצים בתוך יער, או הבונה הסוכר אגמים, הם דוגמאות למהנדסי סביבה. אז איך הכבשים והעיזים נותנות לטבע הישראלי את האופי והמגוון שלו?
לפעמים צריך תספורת
הטבע הישראלי הסתגל במרוצת השנים לנוכחות העדרים ופיתח דרכים להתמודד איתם. צמחים מסוימים מתגוננים מטורפיהם בעזרת קוצים, אחרים בעזרת טעם מר וצמחים נוספים פשוט צומחים מהר מאוד, או נצמדים לקרקע, שם קשה יותר להגיע אליהם.
כל עוד כבשים ועיזים רועות בשטח הפתוח, הצמחים הללו ובעלי החיים התלויים בהם, מתקיימים זה לצד זה. אך מה קורה כשהרעייה מפסיקה? לזמן קצר אולי ייראה לנו כאילו הצמחייה משגשגת בלי "רודנותו" של הצאן, בהיעדר מי שיגביל אותה, אך עד מהרה קמים רודנים חדשים: המינים מהירי הצמיחה מתרוממים מעל כל האחרים וחונקים אותם, שכן קוצים ורעל אינם יעילים נגדם.
לכן, עם היעלמות הכבשים יורד גם מגוון המינים בשטח. בהדרגה נעלמים מהנוף הכלנית, הצבעוני וצמחים רבים אחרים שכל פשעם הוא קומתם הנמוכה. איתם נעלמים גם בעלי החיים התלויים באדמה חשופה ובמיני צמחים נמוכים. השטח הופך לשדה של עשב גבוה, "מדבר אקולוגי" שמינים מעטים שולטים בו.
באתרים בארץ שמתפארים בפריחת האביב שלהם, למשל אלוני אבא, או אזור הדרום האדום, רואים כי העשב נמוך, בזכות הרעייה. כך גם בשמורת השיטה המלבינה. בזכות הכבשים יכולים צמחי חולות שרועים, כמו הלוטוס השעיר ואלקנת הצבעים, שגובהם סנטימטרים אחדים, ליצור מרבדים נרחבים ונפלאים הנפרשים בשמורה בראשית האביב. בזכות הרעייה יכולים עופות של מקומות פתוחים, כמו הכרוון המצוי והעפרוני המצויץ, לקנן בשטח השמורה. הכבשים והעיזים הן אלה שנותנות לנוף את מראהו וקובעות אלו מינים יאכלסו אותו.
מקומו החיוני של הצאן בקביעת מגוון המינים בישראל צריך להזכיר לנו שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מהטבע. אנחנו לא רק הורסים את שטחי הבר. במשך אלפי שנים אנחנו גם אלה שמתחזקים אותם. אנחנו לא רק מכחידים מינים, אלא גם שומרים על המגוון שלהם. החיות שלנו יכולות לשחוק את האדמה ולחסל את הצמחייה, אך גם לבנות מערכות אקולוגיות בריאות. אחריותנו היא לשמור על האיזון העדין שעליו שמרנו במשך אלפי שנים, איזון שבו כל המינים מרוויחים ושמאפשר את קיום הנוף הפסטורלי.
איגור ארמיאץ' שטיינפרס, מכון דוידסון למדע
לפנייה לכתב/ת 
