האיש שלי מת לשכב איתי אבל התינוק זקוק לי
בערבים הבאים ראיין מנסה בזהירות להתקרב אליי. הוא מלטף, מנשק, מחמיא, אבל אני תמיד מוצאת תירוץ כדי להתרחק ממנו. אני רואה את התסכול בעיניו, ולא מצליחה להבין איך יכול להיות שהגוף שלי כל כך רוצה אותו אבל המוח שלי משדר לי מסר סותר. את אימא, לא אישה. את צריכה לדאוג לתינוק שלך ולא לצרכים המיניים שלך או של הגבר שלך
זה הלילה הראשון שראיין לא ישן איתי בחדר, וזה גורם לי להרגשה מוזרה. אני לא מתייחסת אליו כבר חודש, ואת כל זמני משקיעה רק בהתמכרות לגוזל הקטן. אבל ככה זה צריך להיות, אני משכנעת את עצמי. הוא עדיין כל כך קטן ואין לו אף אחד בעולם הזה שישמור עליו חוץ מאיתנו. אין לי עכשיו שום חשק או רצון להיות אישה, אני מרגישה שאני צריכה להיות רק אימא.
סקס בהיריון: מהשליש הראשון ועד הלידה
הימים חולפים והשיחות בינינו מתמעטות. בכל ערב אני ממתינה שראיין יחזור ויוצאת לריצה. הריצות מתארכות ואני חוזרת ליהנות מהן, ולהתמכרות לגוזל מתווספת ההתמכרות הישנה והמענגת. באחד הערבים ראיין זורק לעברי שסמי כבר חוגג חודשיים. הוא ניגש, מרים אותו מהשמיכה העבה ומנשק אותו, ואני ממששת את הבטן שלי ומחייכת לעצמי בסיפוק. "אני מתגעגע אלייך", הוא אומר פתאום ואני מתאבנת במקומי.
"אני חושב שאת אימא מדהימה", הוא מתקרב אליי ועיניו החומות בוהקות. "לא יכולתי לקוות לאימא טובה יותר לנסיך הקטן שלי", הוא כבר ממש צמוד אליי, הריח שלו חודר לי לאף ולפתע הגוף שלי משווע למגעו ואני נרעדת. "אבל אני ממש צריך להרגיש אותך", הוא מוסיף בשקט. "סמי צריך אותי", אני מגמגמת, "אני צריכה להיות מרוכזת בו". אני אוספת אותו מהשמיכה ורצה איתו לחדר השינה בקומה העליונה. ראיין לא בא אחריי, ואני שומעת אותו נכנס לחדר הרחצה.
בערבים הבאים ראיין מנסה בזהירות להתקרב אליי. הוא מלטף, מנשק, מחמיא, אבל אני תמיד מוצאת תירוץ כדי להתרחק ממנו. אני רואה את התסכול בעיניו, ולא מצליחה להבין איך יכול להיות שהגוף שלי כל כך רוצה אותו אבל המוח שלי משדר לי מסר סותר. את אימא, לא אישה. את צריכה לדאוג לתינוק שלך ולא לצרכים המיניים שלך או של הגבר שלך. את אימא... את אימא... את אימא... המסר מחלחל אליי כמו שטיפת מוח, ואני מקבלת אותו בהבנה וגופי לומד לחיות כך (מתוך הרומן של דנה לוי אלגרוד, "התשוקה להאמין").
איך אהיה סקסית רגע אחרי שהחלפתי חיתול?
"אימא! אימא! אימאאאאאאא!", כמה סקסית את יכולה להרגיש כשאת שומעת את התואר הזה פעם אחר פעם אחר פעם במשך כל היום? הנושא הכי לא סקסי לכתוב עליו בטור שאמור להיות סקסי הוא כמובן דיכאון לאחר לידה, אבל לא יכולתי לברוח מהנושא הזה. דיכאון הוא מונח רפואי ואין לי שום יכולת לבחון אותו באופן הזה, אבל לא זכור לי שפגשתי אישה אחת שלא חוותה סוג של דכדוך, הלם ובלבול לאחר הלידה.
כל החיים מדברים איתנו על נשיות וחושניות, אך בין לבין מציגים לנו את הדמות הזו גם כאימא, כשאף אחד לא באמת עוצר בדרך כדי להסביר לנו את האנטי חושניות הטמונה במילה הזאת. אנשים שוכחים שביום הלידה אנחנו נפרדות מהחופש שלנו, מהטייטל העיקרי שלו כאישה ומהזוגיות הבלעדית שאנחנו חוות, כשכל המהות שלנו משתנה. בין ליל אנחנו הופכות מאישה לאימא. החזה שלנו הופך לכלי להאכלה, הלילות נטולי שינה והשיח עם בן הזוג ועם כל יתר האנשים שסובבים אותנו מתרכז כמעט תמיד בנושא אחד בלבד - חיתולים, אוכל, שינה, גזים, בכי, קקי, פיפי, מקלחות, גזים, שינה, חיתולים, אוכל וחוזר חלילה.
ובסדר היום הזה - איפה בדיוק אנחנו אמורות לחוש חושניות וסקסיות? האם בין בדיקת טמפרטורת המים במקלחת לניגוב הרוק של התינוק אנחנו אמורות לגלות שוב את הנשיות שלנו? התשובה, לפחות מבחינתי, היא ממש לא. חווינו פרידה, ויש לנו כל זכות להתאבל עליה. כל אחת מאיתנו חייבת להפנים ולהכיל את העובדה שהיא נפרדה מהאישה שהיתה כל חייה, ושמעכשיו היא הופכת לאישה אחרת שמרכז היקום שלה הוא העולל הקטן. זו פרידה כל כך משמעותית, ואותי לפחות אף אחד לא הכין להתמודדות איתה.
חוויתי את כאב הפרידה בעוצמה רבה לאחר הלידה הראשונה שלי ובעוצמה פחות חזקה בלידה השניה. לאחר הלידה הראשונה לקחו לי כמה חודשים כדי להשלים עם הפרידה מעצמי כתוצאה מהאוצר שקיבלתי. אומרים לנו שלוקח לגוף בערך שישה שבועות כדי להתאושש, אבל לא אומרים לנו כמה זמן זה ייקח לנפש כדי להתמודד עם המציאות החדשה. החדשות הטובות הן שעם הזמן גיליתי כיצד אני יכולה לחיות צד לצד עם האני החדשה. גיליתי את הגוף השונה שלי, גיליתי את הקנאה לזמן האישי שלי וגיליתי שאפשר לחזור ליהנות הן מזוגיות והן מחיי המין הנלווים אליה. גיליתי שלמרות שאני אימא, אני יכולה להיות גם חושנית וסקסית, אבל אז זה נחטף ממני שוב עם הלידה השניה. שוב לחזור למתכונת של אוכל, מקלחות, חיתולים, שינה, קקי פיפי וחוזר חלילה, ולא משנה כמה יזכירו לך שזה זמני ושממש בעוד כמה חודשים את שוב יוצאת לחופשי, באותו הרגע את במרמרת קשה.
אז אני לא אגדיר את זה כדיכאון לאחר לידה, אבל כן אתאר את זה כדכדוך, מרמור והלם, ועם זה אנחנו צריכות להתמודד. לא אוכל לתת לכן עצות, אבל כן אספר לכן מה עזר לי - הכרה בזה, השלמה עם זה, שיתוף בן הזוג וספורט. הרבה ספורט.
ברשותכן, הפעם אסכם עם פניה לגברים - גברים יקרים, אישה לאחר לידה עוברת מהפך. היא הופכת לאימא. זה שינוי קיצוני ומטלטל. לא באמת יעזור אם כל ערב תשאלו אותה איך היה עם התינוק, כמה פעמים הוא אכל, מתי הוא עשה קקי ואיך הוא מתמודד עם הגזים, ושתי דקות לאחר מכן תביטו בנו כפי ששועל מביט בטרף שלו ותצפו שנתעלף מעוררות נשית. חכו בסבלנות וגלו רגישות. הפעם זה לגמרי באשמתכם.
דנה לוי אלגרוד היא סופרת של רבי מכר רומנטיים ארוטיים בארץ ובעולם.
