80 ח"כים בעד שתי מדינות לשני עמים
עסקת המאה של טראמפ שמרחפת מלמעלה צריכה לחשוף סוף סוף את המכנה המשותף בין נתניהו, ליברמן, כחלון, גנץ, לפיד, גבאי וזנדברג
החיבורים וחידודי העמדות לקראת הבחירות מציגים תמונה פוליטית ברורה וחוצת מחנות, שמשום מה הצדדים מעדיפים להתעלם ממנה לטובת מחלוקות משניות: הגוש הגדול בבחירות הקרובות צפוי להיות גוש המפלגות המצדדות בפתרון שתי המדינות לשני העמים.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
במרכזו של גוש זה, מבחינת גודלה בסקרים, ניצבת מפלגת "כחול לבן" של גנץ, לפיד ויעלון. עמדתה המוצהרת של "יש עתיד" במצעה היא היפרדות באמצעות פתרון שתי המדינות והשארת גושי ההתיישבות בריבונות ישראל. סביר להניח שלמעט אישים אחדים ב"תלם" של יעלון, האור והנדל, זו תהייה גם עמדתה של "כחול לבן".
משמאלה נמצאות מפלגת העבודה ומרצ, שמחויבותן לפתרון זה אינה מוטלת בספק. מימינה נמצאות שלוש מפלגות הימין הלא-דתי: כולנו, שעיקר מצעה חברתי-כלכלי, מפרסמת את עצמה כ"ימין השפוי", ומנהיגה כחלון הצהיר ש"בסוף יהיו פה שתי מדינות". ליברמן, מנהיג ישראל ביתנו, תומך בעקביות במדיניות שתי המדינות (בתוספת חילופי שטחים מאוכלסים). הוא התבטא בעניין זה פעמים רבות, כולל בוועידת מינכן ב-2017, וכבר קודם לכן קבע ש"שלמות העם קודמת לשלמות הארץ".
התעלומה הגדולה יותר היא הליכוד, וזאת עקב עמדות לא עקביות של ראש הממשלה ושל שריו: בנאום בר אילן הכריז נתניהו על תמיכתו ברעיון שתי המדינות לשני העמים, בלא שהדבר יעורר תסיסה במפלגה, אך מאז נסוג מרעיון זה, גם אם לא באופן מפורש. שרים רבים בצמרת מפלגתו התבטאו נגד הרעיון ואחרים סירבו לנקוט עמדה ברורה בנושא.
המפתח נמצא בידיו של נתניהו. יש להניח שאחרי הבחירות, כשתוסר אימת הבייס ותוכנית טראמפ תונח על השולחן, הוא יוכל לשוב לעקרונות נאום בר אילן ולכפות את עמדתו על מרבית חברי מפלגתו. במקרה זה יוסרו גם המכשולים שהמפלגות האחרות מציבות עתה על ישיבה משותפת איתו בקואליציה: החוק לא דורש מראש ממשלה להתפטר אלא אם יורשע, ובהיותו היחיד שיכול להביא את הנדוניה של כ-30 חברי הכנסת של הליכוד לתמיכה בשתי המדינות, יש להניח שלטובת פתרון הסכסוך ישבו לצדו כל המפלגות התומכות בפתרון זה. יחד, מונה גוש זה כ-80 חברי כנסת.
מנגד צפויה התנגדות למהלך מצד איחוד מפלגות הימין (הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית), מצד מפלגת הימין החדש ואף מצד ש"ס, שהתנגדה בעבר לאוסלו ב' ולהתנתקות. הדבר תואם את סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מ-2018 שלפיו כמעט 70% מהחילונים תומכים ברעיון שתי המדינות, לעומת 20% מהדתיים ורק כ-10% מהחרדים. אף על פי כן, יהדות התורה עשויה לתמוך בשתיקה במהלך, מה שמותנה באישור מועצת גדולי התורה של שני פלגיה, אגודת ישראל החסידית של ליצמן ודגל התורה הליטאית של גפני.
בזירה הערבית הישראלית רוב גדול מצדד בפתרון שתי המדינות, אך על פי רוב מדובר בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים המזרחית, בעוד שישראל אמורה להיות "מדינת כל אזרחיה" ולאפשר את זכות השיבה.
ישנם פערים בין חד"ש הקומוניסטית ותע"ל של טיבי (שרצות ברשימה משותפת) לבין רע"ם האיסלאמיסטית ובל"ד (שרצות גם הן יחד), הקיצוניות יותר. בל"ד דורשת את הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה ותע"ל מסתפקת בשוויון אזרחי, בעוד רע"ם שוללת מכל וכל את קיומה של מדינת ישראל ובל"ד דורשת את פירוק "המוסדות הציוניים". שתי הראשונות עשויות לתמוך בשתיקה בפתרון שתי המדינות, ולהילחם אחר כך על אופיה של ישראל.
ל"גוש ה-80" – שכאמור יכול להיות מחוזק בעוד כ-12 תומכים שבשתיקה – יש מכנה משותף בנושאים נוספים. בתחום החברתי-כלכלי זניחים הפערים בין כחלון, שר האוצר החברתי, לבין גבאי, שהגיע מהתחום העסקי, וכך גם בין יחימוביץ' הסוציאל-דמוקרטית ומרצ. לפיד, שהקים את יש עתיד למען מעמד הביניים, נמצא באותו מרחב. נתניהו מציג תפיסה כלכלית הפונה יותר למגזר העסקי ולבעלי ההון, אך הליכוד כמפלגה מייצגת את הפריפריה ואת מעמד הפועלים לא פחות מניסנקורן, יו"ר ההסתדרות היוצא, המוצב במקום בכיר בכחול לבן. החבורה הזו כולה תוכל להסתדר מאחורי מדיניות כלכלית ליברלית-חברתית.
אם ישכילו מנהיגיו של גוש זה – נתניהו, ליברמן וכחלון בימין, גנץ, לפיד ויעלון במרכז, גבאי וזנדברג בשמאל – להתאחד סביב רעיון שתי המדינות לשני העמים, הם יוכלו לעמוד בהחלטות הקשות הצפויות במשא ומתן, ולאף מפלגה קטנה בגוש לא תהייה יכולת לערער את הקואליציה. מפלגות הימין הקטנות וחברי כנסת בודדים, אם יחליטו שהוויתורים גדולים מדי ויפרשו - לא יוכלו להפיל אותה, וגם לא מפלגות השמאל, אם יחליטו שהוויתורים אינם מספיקים ותוקעים את עגלת המו"מ.
מנהיגי הגוש יוכלו לעשות את המירב על מנת להסיר את אבן הריחיים העצומה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והכיבוש מעל צווארי שני העמים, ולהציע פתרון הוגן של הפרדה לשתי מדינות לאום. גם אם הדבר לא יצלח בגלל הצד השני, הוא לפחות יעביר את הכדור במלואו למגרש הפלסטיני, וישחרר את מדינת ישראל מהעול המוסרי והבינלאומי המונח לפתחה, ומעימות עם ממשל טראמפ.
בתקופה שעד לבחירות מוטלת על המנהיגים האחריות לראות לא רק את הניצחון בבחירות אלא גם את האפשרות של הקמת הגוש מיד אחריהן: להימנע מהצהרות או מהתחייבויות שימנעו מהם מלממש את הקואליציה שתאפשר סוף סוף להוציא את העגלה מהבוץ הפלסטיני – דבר שיפתח לישראל אופק מדיני רחב במזרח התיכון ובעולם המוסלמי בכלל.
- מישקה בן-דוד, לשעבר בכיר במוסד, הוא סופר וד"ר לספרות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
