מסרבת לחיות בחרדה שאולי הוא בוגד בי
"למה שהוא בכלל יבגוד בי?", שאלתי אותה רטורית. אישה צריכה להיות בעלת מספיק בטחון עצמי כדי להאמין שהגבר שלה לא ירצה אף אחת מלבדה. "חמודה", היא אמרה, "כשעומד לו, את לא מעניינת"
"כל הגברים בוגדים", היא אמרה לי תוך כדי שהיא מסדרת לי את הציפורניים ומורחת עליהן לק שחור מנצנץ. "חלק מהם פשוט לא נתפסים". ניסיתי למחות, אך המחאה שלי בוטלה כלאחר יד. "תאמיני לי שאני שומעת כאן מספיק סיפורים", פסקה והחלה לספר לי על רונה, שפתחה פרופיל מזויף בפייסבוק רק כדי להתחיל עם החבר שלה מזה כשנה, שייאמר לזכותו שבהתחלה הוא לא ממש זרם איתה.
ביחד או לחוד: על משמעות הבגידה בקשר
הזוגות שעבורם בגידה אינה סוף הסיפור
היא, מצידה, המשיכה ליזום שיחות, עד שלתדהמתה, העקשנות שלה אכן נשאה פרי והבחור החל מפלרטט בלי בושה, ואף התכתב איתה בפייסבוק כמו שהוא מעולם לא התכתב איתה במציאות. אפילו הסקס הווירטואלי שלהם היה יותר לוהט ממה שאי פעם היה לה איתו. אחרי כמה שבועות של התכתבות והעמדת פנים, השניים קבעו להיפגש ספונטנית באמצע היום. אלא שאז, ברגע האמת, היא כבר לא היתה מסוגלת ללכת עם זה עד הסוף, וביטלה דקות אחדות לפני שעת השין.
"את מבינה? אף פעם אי אפשר להיות בטוחה", סיכמה המניקוריסטית. "תמיד תהיי עם יד על הדופק. איך את יודעת שהוא לא נמצא עם מישהי אחרת ממש עכשיו?". אבל אני יודעת. זאת ידיעה כזו פנימית שיושבת לי בבטן. אני לא מדמיינת אותו בכלל יוצא לדייט עם מישהי חדשה. "אז את תמימה, תסלחי לי", היא החזירה, משאירה אותי תוהה - האומנם?
הרי עד לא מזמן גם אני האמנתי שכל הגברים מניאקים (ותסלחו לי על הצרפתית), ושאין על מי לסמוך. הייתי בטוחה שכבר נישקתי את התמימות להתראות. נישואים כושלים ודשדוש קל בביצה אחרי גירושיי הביאו אותי למסקנה חותכת שאין אהבה בעולם ושמוטב להתרחק (טוב, לפחות רגשית) מגברים בכלל.
אז אולי היא צודקת, הרי על בשרי חוויתי שאפילו גברים נשואים שכבר קידשו את הזוגיות, מתייחסים לטבעת כאל המלצה לא מחייבת. בעצמי חשבתי לתקופה מסוימת שמונוגמיה היא טרנד ארכאי שחלף זמנו, שזה הרי לא אנושי לחיות רק עם בן-זוג אחד, אולי אפילו מזוכיסטי, ושבלי ריגושים אפשר חלילה להתנוון או למות משעמום.
זה רק בשנה האחרונה שהתחלתי לחשוב אחרת ולהבין שיכול להיות שאני אוחזת באמונה מגבילה, או שאולי זאת בעצם נבואה שמגשימה את עצמה. לא יתכן שאין צדיק אחד בסדום. כך, אט-אט, התחלתי להסתכל על גברים גם אחרת, ולאחרונה אפילו הצלחתי לתת אמון מוחלט בגבר שלא נמצא איתי במערכת יחסים מחייבת (כמה אופייני לי לעבור מקיצוניות אחת לשנייה), ואז בין רגע נטרפו לי הקלפים מחדש.
"למה שהוא בכלל יבגוד בי?" שאלתי אותה רטורית. אישה צריכה להיות עם מספיק בטחון עצמי כדי להאמין שהגבר שלה לא ירצה אף אחת מלבדה. "חמודה", היא הפטירה בי, "כשעומד לו, את לא מעניינת". אולי היא צודקת, הרי גם בראד פיט בגד באנג'לינה, היפה בנשים. אז מי אני שאני חושבת את עצמי שונה? חזרתי הביתה עם שק של רגשות כבדים. מצד אחד, כבד לי לא לתת אמון. אני לא רוצה לחיות בחרדה מתמדת ובחששות ואני לא רוצה לבדוק אותו בזכוכית מגדלת. הרי אומרים שמי שמחפשת מספיק עמוק – גם תמצא. מצד שני, אני לא רוצה להרגיש שאני תמימה, ובטח שאינני מעוניינת לטמון את ראשי בחול כבת יענה, לחיות באשליה ובסוף להיפגע.
אבל האמת היא שלכל בחורה כמעט יש את הפנטזיה לעשות את מה שרונה עשתה - להעמיד את הגבר שלה במבחן ולראות מה הוא יעשה ברגע האמת. האם הוא יתחיל עם מישהי אחרת? האם הוא משתף פעולה כשמישהי מתחילה איתו? ובכל זאת, רובנו לא נממש את הפנטזיה הזו, אולי מהפחד ממה שנגלה, ואולי מכיוון שאנחנו לא רוצות להיות אלו שמתעסקות בעצמן בשקר.
רובנו גם לא נוברות לו בטלפון או רצות לחטט לו במחשב ברגע אחד שהוא נשאר פתוח. האם זה בגלל שאנחנו נותנות אמון או עוצמות עיניים? כנראה בעיקר בגלל שזה פשוט משהו שלא עושים. גם אם מתעורר בך פחד או ספק, את לא חודרת לו לפרטיות ומפרה בעצמך את האמון שהוא נתן לך. מעבר לזה, אין ספק שמה שאנחנו לא יודעות, לא מכאיב לנו בלב.
אין ערובה בפני פגיעה
לא פעם אני חושבת שאולי עדיף לי כבר לא לדעת, לא לשאול שאלות, אפילו לא להסתכל מתי הוא נראה מחובר לאחרונה. הרי אם הוא לא התחבר כבר למעלה משעה – אני עלולה להתחיל לחשוד, לדאוג ולפחד. ואם הוא מחובר – אז למה הוא לא כותב לי? כך או כך, לא יוצא לי שום דבר טוב מלהיות גשש-בלש פרנואידי.
כעבור מספר ימים של חיבוטי נפש, בסופו של דבר הבנתי שב-2019 אין יותר מקום להכללות כמו "כל הגברים בוגדים", ואם כבר אני צריכה להאמין במשהו, אני בוחרת להאמין בטוב ולהזין את עצמי במחשבות נעימות במקום לחיות בהרגשה רעה ולכתוב סרטי אימה בראשי כל היום. בכנות, אין ערובה ביחסים, אף פעם לא היתה. לא טבעת ולא חתונה מבטיחות לכם שתחיו באושר ובעושר ביחד, וכל הצהרת אהבה נכונה רק לרגע שבו היא נאמרה.
אם כך, אני בוחרת לחיות את הרגע, ואם ברגע הזה טוב לי – אין מקום להכניס ספקות ופחד. מותר להאמין באהבה, גם אם היא עיוורת. אפילו רונה, למרות הכל, נשארה עם החבר שלה. מתברר שגם אחרי שפוקחים את העיניים, לפעמים רק רוצים לעצום אותן שוב. לפרי עץ הדעת יש טעם מר מאוד.
