חיה את החלום הבורגני, אבל עדיין סובלת
כמה עמלתי בשביל לבנות את המשפחה שלי, את הבית הקטן שלי בערבות קרית אונו, העיר שאני לא סובלת. זה לא קרה לי בקלות. עשיתי המון טעויות בדרך, נפלתי וקמתי ותיקנתי, התגרשתי, התחתנתי בשנית, עבדתי קשה בשביל החיים הבורגניים האלה, אז למה זה מרגיש לפעמים כמו כלוב של זהב בחיפוי בריקים על קירות במראה כפרי?
אני מכונסת עמוק מתחת לפוך. איפור העיניים השחור מרוח על הכריות הלבנות, מותיר עליהן כתמים שלא יורדים בקלות, מדביק את הריסים שלי עד שאני לא מצליחה לפקוח את העיניים. שוב התעצלתי להסיר אותו בלילה, כולל את המייק-אפ, ואני נראית ומרגישה כמו חרא. הילדים כבר קמו וע׳ התחיל לארגן אותם לבית ספר ולגן.
מבחן רשת: מה הסיכוי שאתם עומדים להתגרש?
הם רבים ביניהם. הילדים. צרחות, מכות, משהו נשבר. אני מתחפרת עמוק יותר, השמיכה מכסה את ראשי, בא לי למות. את חייבת לקום, הקול הפנימי נוזף בי. זה לא בסדר, מה הילדים יזכרו מזה כשהם יגדלו? את אימא מדוכאת במיטה? הבטן מתכווצת מתחושות אשמה והלקאה עצמית. בעוד יומיים ע׳ במילא טס לכמה ימים, ואז הכול עלייך, רק עלייך, ואתמול הוא ממילא עצבן אותך נורא, אני מזכירה לעצמי. אז מותר לך להישאר במיטה עכשיו.
"אימא תעשי לי קוקיות", ליה עולה למעלה, מתיישבת על קצה המיטה, אוחזת בידיה שתי גומיות וורודות. "איפה המברשת?", אני שואלת, מסדרת את הכרית כדי שאוכל להישען עליה. הראש שלי מתפוצץ מרוב כאבים. "אצלי", אומרת רומי שנכנסת לחדר כרוח סערה. "אבל אני אתן לך אותה רק אם תסרקי אותי ראשונה!". "אבל אני הגעתי קודם!", ליה מייללת, והיללות האלה, אוהו היללות האלה, זה כמו שמישהו עומד מאחוריך ודופק לך עם האצבע על הכתף בקצב מונוטוני וללא הפסקה עד שבשלב מסוים את פשוט מתחרפנת מזה. אז אצלי זה כבר אפקט פבלוב - יש יללה ואני מתחרפנת אבל מחניקה. כשזה מצליח לי, כמובן. תמיד הם ימצאו על מה לריב, הילדים שלי, ועל מה להתחרות. ככה זה אצלנו.
זה טבעי, אני מזכירה לעצמי, עוד מאמץ קטן וכולם יוצאים מהבית. תשמרי על איפוק, תנשמי עמוק, לא לצעוק, לא לשפוט ביניהן. אימא לא יכולה לשפוט בין הילדים שלה, אני מזכירה לעצמי את הכללים הידועים של 'אדלר', שגורמים לי לעוד יותר רגשות אשמה. "תפסיקי כבר", מתפלקת לי הערה בטון ארסי לרומי, הגדולה מבין השתיים. הטון הוא הקובע, הרי. ואז ישר לחבק. "סליחה, אני אוהבת אותך, ילדה שלי". בכל יום כזה אני מתה מפחד לפצוע, לגרום נזקים בלתי הפיכים, לפשל בגדול, רק שלא ירגישו את מה שאני הרגשתי בתור ילדה. וזה מעייף, יותר מאשר להכין סנדוויצ'ים.
הדלת נטרקת. זהו, הם יצאו. הבית שלי. כואב לי הראש, אני לוקחת כדור ומכינה לי קפה ראשון. את חייבת להתחיל עם בוטוקס, אני חושבת בפעם המאה כשאני מציצה במראה, לא יכולה לסבול את הקמטים בין העיניים ועוד בליווי החריצים בצדי הפה. אני מתלבטת כבר חודשים אם לעשות או לא, וזה אומר שאוטוטו אעשה את הצעד. זה ברור לי. אני מתיישבת מול המחשב, עטופה בחלוק ורוד צמרירי ורך, אבל נראית ומרגישה כמו כבשה שחוטה.
כמה עמלתי בשביל לבנות את המשפחה שלי, את הבית הקטן שלי בערבות קריית אונו, העיר שאני לא סובלת. זה לא קרה לי בקלות. עשיתי המון טעויות בדרך, נפלתי וקמתי ותיקנתי, התגרשתי, התחתנתי בשנית, עבדתי קשה בשביל החיים הבורגניים האלה, אז למה זה מרגיש לפעמים כמו כלוב של זהב בחיפוי בריקים על קירות במראה כפרי?
אני אוהבת את הילדים שלי, את ארבעתם, וגם את בעלי, מאוד. היתה לי תכנית ברורה לאיך אני רוצה שהחיים שלי יראו והגעתי לשם. ועדיין, לא פעם אני מרגישה מרומה. מרגישה שאולי יש חיים טובים יותר איפה שהוא, בארץ אחרת. כשלפחות מחצית חיי כבר מאחור, אני מבינה חזק-חזק שאין הזדמנות נוספת. נגמרו התירוצים. שעון החול הולך ואוזל. אבל מה לעזאזל אני רוצה? אחרי שהשגתי בדם יזע ודמעות את המסגרת, מסתבר שזה היה החלק הקל. עכשיו הגיע הזמן ליצוק לתוכה משמעות. זו העבודה האמיתית ולי זה לא פשוט בכלל.
התחיל לרדת גשם. תום ביקש בבוקר שאקפיץ אותו לבית הספר, אבל שכנעתי אותו באדיבות הורית תקיפה שייסע באופניים כי התחזית לא תמיד מדויקת. עכשיו הוא בדרך עם האופניים ויש גשם. להתקשר אליו? לא, אני לא מתקשרת, זה רק יפתח סאגה של האשמות. הוא יתמודד. אני לא באמת דואגת, זה רק בכאילו, אז בשביל מה? אני עושה לעצמי קפה שני עם שתי כפיות סוכר, והולכת להוריד את שאריות האיפור מהפרצוף תחת שלי.
