1 מ-150 מיליון: כשהשתתפתי בהתכנסות האנושית הגדולה בעולם
אוריאל בן צבי, שמטייל בהודו כ-20 שנה, חזר מפסטיבל הקומבה מלה שיסתיים בתחילת השבוע. ביומן מסע שכתב במיוחד עבור ynet הוא מספר על האווירה הרוחנית הייחודית, ומשחזר את הרגע שבו הרגיש שנהיה צפוף מדי ונמלט מתוך פקק אנושי עצום, רק כדי למצוא את עצמו על רכב תהלוכה מקושט של גורו
ביום שני הקרוב יסתיים בהודו פסטיבל הקומבה מלה, המפגש האנושי הגדול בעולם. כ-150 מיליון בני אדם הגיעו אל העיר אללהאבאד שבמדינת אוטר פרדש בצפון הודו במהלך 50 ימי הפסטיבל. אני מטייל בהודו כ-20 שנה, ופספסתי לא מעט מלות לאורך השנים, אך הפעם הייתי נחוש לקחת חלק בחגיגה שהתקשורת בהודו פרסמה שתהיה הגדולה ביותר אי פעם.
לפני שאספר על החוויה שלי, הסבר קצר על מה זה בעצם פסטיבל הקומבה מלה: מקורו של החג, שמצוין כבר אלפי שנים, במסורת ההינדית שלפיה האלים נאבקו בשדים לאחר שהצליחו לקחת מידיהם את נקטר חיי הנצח. במהלך הקרב שנמשך 12 ימים נפלו ארבע טיפות מהכד לארץ, בערים אללהבאד, הרידוואר, אוג'יין ונאסיק.
לפי האמונה ההינדית, רחצה וטבילה בסאנגם – הנקודה שבה נהר הגנגס, נהר הימונה ונהר הסראסווטי המיתולגי מתמזגים במהלך ימי הקומבה מלה ("פסטיבל הכד" בסאנסקריט) – מוחלת לאנשים על חטאיהם, משנה את מזלם ואף יכולה להביא לגאולה ממעגל החיים והמוות.
כל שלוש שנים נערך הפסטיבל בעיר אחרת מתוך ארבע הערים. אחת ל-12 שנים נאספים עשרות מיליוני עולי רגל מרחבי הודו בעיר אללהאבאד לאירוע המכונה מהא קומבה מלה. זהו הפסטיבל שנחשב לקדוש ביותר. השנה נערך הפסטיבל במתכונת החצי שלו - ארד קומבה מלה - המסמלת את חצי הדרך לפסטיבל הגדול, המהא קומבה מלה הבא.
לאחר שסיימתי להדריך קבוצת מטיילים ישראלים בדרום הודו עליתי לבדי על טיסה לוואראנסי, ששוכנת במרחק של שלוש שעות נסיעה מאללהאבאד, ויצאתי להרפתקאה משלי, כמו פעם.
ואראנסי היא עיר מטורפת בפני עצמה ונחשבת לקדושה שבערי הודו - הירושלים של ההינדואיזם, אם תרצו. על הגדות הקדושות שלאורך הגנגס אפשר היה היה לחוש באוויר שמשהו חסר: רבים מהתושבים הצבעוניים של העיר, הבאבות, נסעו להם כבר לקומבה מלה, ולאחר יומיים יצאתי גם אני בעקבותיהם.
את הדרך עשיתי במכונית האמבסדור האגדית, על קפיציה הנוקשים, שהייתה הרכב השולט בכבישים לפני כ-20 שנה, בזמן הטיול הראשון שלי בהודו. העיר אללהאבאד שינתה את שמה לאחרונה לפראייאגראג', שמה ההינדי המקורי של העיר, לפני ששונה לשמה המוסלמי על ידי הקיסר המוגולי אכבר הגדול.
כצפוי, נתקענו בפקק ענק בכניסה לעיר, שנראית במבט ראשון כעיר הודית טיפוסית. לאחר קצת יותר משעה השתחרר הפקק, ומצאנו את עצמנו חוצים את הגשר הענק העובר מעל נהר הגנגס הרחב. עיר האוהלים העצומה, הצבעונית והמאובקת נגלתה לנגד עינינו. התמקמתי במבצר עתיק ומיוחד שבו גרה משפחה של חבר מוואראנסי, ששימש לי מקום לינה ונקודת תצפית יוצאת דופן להצגה. כשעמדתי שם על הגג התחלתי לקלוט את העוצמה של מחנה האוהלים המפלצתי, שנראה כמו לונה פארק עצום שמשתרע על פני יותר מ-30 קילומטרים רבועים.
הקהל נראה שליו ורגוע. נשים לבושות סארי בכל צבעי הקשת הלכו ברחוב לצד כוהני דת לבושי גלימות כתומות או עירומים כביום היוולדם. במרכז של כל מתחם הייתה במה ששימשה את אנשי הדת שדיברו אל הקהל, או שחקנים שהציגו הצגות מהמיתולוגיה ההודית. ברמקולים נשמעו תפילות, שירים ומה לא. דיסנילנד רוחני שלא נגמר. כאוס מסודר.
בלילה, סביב השעה 23:00, נפסק הרעש ברגע אחד בעקבות חוק מקומי. השקט נשמר לזמן קצוב בלבד. בשעה 4:00 לפנות בוקר התעוררתי מתפילות הבוקר שנכנסו לי לחלום, ולאחר מכן שוב החל עומס הצלילים הבלתי נתפס. יצאתי לטרוף את היום בהתרגשות. תפסתי ריקשה ונסעתי לעבר סקטור 15, שם נמצאים המתחמים של הבאבות – נזירים הינדואים המשתייכים למסדרים שונים. בעבר הרחוק כתות אלו היו אחראיות על ארגון הקומבה מלה, ועל שמירת ההינדואיזם בחיים השוטפים מפני הדתות שהגיעו מתוך הודו ומחוץ לה.
לאחר שנכנסתי לכמה מתחמים מעניינים הבנתי שכתייר אני יכול להגיע למקומות מעניינים מאוד. ההרגשה שקיבלתי הייתה שאנשי הדת ואף הגורואים עצמם מרגישים מוחמאים מההתעניינות שלי בהם. אדם מערבי עם מצלמה בעלת עדשה גדולה יכול להיכנס לאזורים הסגורים, שאליהם נראה כי "פשוטי העם" אינם יכולים להגיע.
במקדש מאולתר פגשתי באבא הטוען שמתוך מסירותו לאל הוא מניף את ידו למעלה ברצף כבר 46 שנה. הציפורניים הארוכות עד כדי סלסולים ביד המונפת משכנעות מאוד. במתחם לידו עומד באבא על רגל אחת כבר עשר שנים, לטענתו. הבצקות ברגלו העידו כי הוא לא שיקר.
בימים הבאים פשוט יצאתי כל בוקר, מוקדם ככל האפשר, עם תיק מלא בכל מה שאני צריך לאורך כל היום, מים וקצת אוכל, למקרה שאמצא את עצמי שקוע בחוויות כלשהן שלא יאפשרו לי למצוא אוכל מסביבי. בכל ימי הפסטיבל ראיתי מספר מצומצם מאוד של תיירים מערביים כמוני. להיות מיוחד בקהל גדול כל כך יכול להיות די מעיק, כולם רוצים סלפי, ולפעמים זה כבר מרגיש ממש יותר מדי.
בתחושת אכזבה המשכנו ללכת בכיוון ההפוך למפגש הנהרות. נזכרתי בגורו שפגשנו אתמול באחד המתחמים הקרובים, ועלה לי רעיון, לנסות לתפוס איתו טרמפ ברכב התהלוכה המקושט שלו שיוצא אל הטבילה הקדושה. בהודו תמיד מרגיש לבסוף שהדברים קורים כפי שהם צריכים לקרות, מסיבה כלשהי, ואכן זמן קצר אחר כך כבר ישבנו בחלק האחורי של הטנדר שהיה עמוס במאמיניו הקרובים, והופ – אנחנו בדרך לסאנגם.
מסביב המוני אדם ונהרות של באבות עירומים עוברים. אחרי חצי שעה של נסיעה נתקענו בפקק חדש ומקושט של מכוניות גורואים. את הטבילה הקדושה שלי עשיתי בגדה צידית של הנהר, עומס האנשים היה גדול מדי ולסנגאם לא הגעתי ביום הזה, אני מודה, אך עדיין זו הייתה חוויה של פעם בחיים, או שבעצם ממש לא - אנסה את מזלי שוב במהא קומבה מלה הגדולה ב-2025.
אוריאל בן צבי הוא בעליה של חברת הטיולים My India , המתמחה בארגון טיולי בוטיק להודו לקבוצות ולמטייל העצמאי.
לפנייה לכתב/ת 
