חיוכים למצלמה, דמעות מאחורי הקלעים: המפסידים הסדרתיים של האוסקר
ההיסטוריה זוכרת את הזוכים, אבל לא מעט שחקנים ובמאים טובים בהוליווד היו מועמדים לאוסקר פעם אחר פעם ונאלצו לשוב הביתה בלי הפסלון המוזהב. מגלן קלוז, דרך בראדלי קופר ועד רוברט אלטמן - מועמדים חסרי מזל
מוקדם יותר השבוע הפסידה גלן קלוז את האוסקר בפעם השביעית והפכה לשחקנית החיה עם הכי הרבה מועמדויות ואפס זכיות. אבל קלוז היא לא הראשונה שזרקה לפח נאומי זכייה מרגשים, ובהיסטוריה ההוליוודית שלל שחקנים ובמאים היו מועמדים כמה פעמים לפסלון וחזרו מהטקס בידיים ריקות. אלו השחקנים ששברו לנו את הלב.
את המועמדות הראשונה שלה קיבלה קלוז בשנת 1983 על תפקיד המשנה בסרט "העולם על פי גארפ". בשנתיים העוקבות הייתה מועמדת פעמיים ברצף, גם הפעם על תפקידי המשנה, בסרטים "החברים של אלכס" ו"הטוב מכולם". אולם ככל הנראה המועמדות החשובה ביותר שלה הייתה על תפקידה כאישה מעורערת במותחן "חיזור גורלי" (1987) לצד מייקל דאגלס - את האוסקר היא הפסידה לשר על תפקידה בסרט "מוכת ירח". שנה לאחר מכן היא שוב הייתה מועמדת לפרס על תפקיד משנה בסרט "יחסים מסוכנים" - אבל הפעם הפסידה לג'ודי פוסטר על "הנאשמים".
בשנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000, קלוז לא הייתה מועמדת כלל, עד שב-2012 הגיעה המועמדות השישית שלה - תפקיד ראשי ב"אלברט נובס". על הבמה באותו הערב, עמדה במקומה מריל סטריפ על תפקידה ב"אשת הברזל".
השנה מי שגזלה ממנה את הפסלון הייתה אוליביה קולמן, שעשתה עבודה מצוינת בסרט "המועדפת" של יורגוס לנתימוס. קלוז הייתה מועמדת על "האישה", ואף שהסרט נחשב לזניח במירוץ לאוסקר, היא בלטה בו באיכותה וסומנה כמועמדת המועדפת לזכייה. יש שיגידו שגם שבע מועמדויות זה הישג מכובד.
ראויה לאוסקר על: 30 שנה אחרי אפשר לקבוע בוודאות שההופעה של קלוז בתור אלכס ב"חיזור גורלי" נחקקה בזיכרון הקולקטיבי הרבה יותר מהופעתה של שר ב"מוכת ירח".
לפני טקס האוסקר האחרון רוב הכותרות התמקדו במועמדות השביעית של קלוז ובמועמדות הרביעית של הבמאי ספייק לי - גם הוא לא זכה באוסקר עד השנה (מלבד אוסקר לשם כבוד). אבל צעידה על השטיח האדום מחוץ לתיאטרון דולבי וחיוך מפרגן למצלמות ברגע ההפסד, אינם זרים לאיימי אדמס - שהייתה מועמדת לפרס שש פעמים, ונמצאת מרחק פסיעה מההישג המפוקפק של גלן קלוז.
המועמדות הראשונה שלה הייתה ב-2006 על תפקיד המשנה ב"ג'ונבג", שהיה גם תפקיד הפריצה שלה. שאר המועמדויות שלה הן על תפקידי המשנה ב"ספק" (2008), "פייטר" (2010), "המאסטר" (2012) ו"חלום אמריקאי" (2013). השנה אדמס הייתה מועמדת על תפקיד המשנה בסרט "סגן הנשיא" של אדם מקיי, בו גילמה את אישתו של דיק צ'ייני. את הפסלונים שלה היא הפסידה לשחקניות פנלופה קרוז ("ויקי כריסטינה ברצלונה"), מליסה ליאו ("פייטר"), אן התוואי ("עלובי החיים"), קייט בלאנשט ("יסמין הכחולה") ורג'ינה קינג ("סיפורו של רחוב ביל").
ראויה לאוסקר על: על תפקידה ב"המפגש" של דני וילנב שיצא לפני שנתיים - על אף שאדמס לא הייתה מועמדת כלל באותה שנה. על המחדל הזה דובר רבות בהתחשב בעובדה שהסרט עצמו היה מועמד לשמונה פרסים.
.jpg)
עוד מפסיד אקטואלי הוא בראדלי קופר, שהיה מועמד לאוסקר שבע פעמים אבל מעולם לא זכה בפסלון. שבע מועמדויות נשמע כמו חוסר צדק משווע שדורש קמפיין ויראלי בסגנון האוסקר של ליאונרדו דיקפריו, אבל במקרה של קופר צריך להפריד ביניהן משום שלא כולן על משחק.
קופר היה מועמד ארבע פעמים על תפקידיו בסרטים "אופטימיות זה שם המשחק" (2012), "חלום אמריקאי" (2013), "צלף אמריקאי" (2014) ו"כוכב נולד" שיצא השנה. את שלושת המועמדויות הנוספות שלו קיבל על הפקת "צלף אמריקאי", על התסריט המעובד לסרט ועל הסרט הטוב ביותר עבור "כוכב נולד" אותו ביים.
את הפסלונים הפוטנציאליים שלו במשחק הפסיד לדניאל דיי לואיס על "לינקולן", ג'ארד לטו על "מועדון הלקוחות של דאלאס", אדי רדמיין על "התיאוריה של הכל" והאחרון היה ראמי מאליק על "רפסודיה בוהמית".
ראוי לאוסקר על: אף שחלק מהתפקידים שלו אכן היו נהדרים כמו ב"צלף אמריקאי" וב"חלום אמריקאי", כשבוחנים את המתחרים שלו אפשר להבין את חברי האקדמיה. נראה כי האוסקר עוד יחכה לו, זאת כמובן אחרי שהוא יצליח להתאושש מכישלון האוסקרים האחרון של "כוכב נולד".
אם יש מחדל קולנועי אמיתי סביב האוסקר, הוא שהבמאי רוברט אלטמן מעולם לא זכה בו (מלבד אוסקר כבוד שקיבל ב-2006 בהיותו בן 80, חצי שנה לפני מותו). לאורך השנים אלטמן צבר שבע מועמדויות, וחברי האקדמיה לא מצאו לנכון להעניק לו את הפסלון אפילו פעם אחת. הוא היה מועמד חמש פעמים על בימוי ופעמיים על הסרט הטוב ביותר: "מ.א.ש" (1972), "נאשוויל" (בימוי וסרט, 1975), "השחקן" (1992), "תמונות קצרות" (1993) ו"פארק גוספורד" (בימוי וסרט, 2001).
אז למי הוא הפסיד? את "מ.א.ש" לפרנקלין שפנר שביים את "פטון", את "נאשוויל" למילוש פורמן על "קן הקוקייה" (שזכה גם בפרס הסרט הטוב ביותר), את "השחקן" לקלינט איסטווד על "בלתי נסלח", את "תמונות קצרות" לסטיבן ספילברג על "רשימת שינדלר" ואת "פארק גוספורד" לרון האוורד על "נפלאות התבונה", שגם לקח את פרס הסרט.
ראוי לאוסקר על: גם אם "תמונות קצרות" הוא סרט עם איכויות קולנועיות יוצאות דופן, הוא בחיים לא היה מנצח את "רשימת שינדלר". באותו מידה גם ההפסד לקלינט איסטווד על סרטו הפנומנלי "בלתי נסלח" מוצדק, וברור שלמילוש פורמן הגיע אוסקר על "קן הקוקיה". לכן האקדמיה הייתה צריכה להעניק לו את פרס הבימויו על "מ.א.ש" - סאטירת המלחמה שלו. מבלי לזלזל, כמה אנשים מכירים את השם פרנקלין שפנר או את הסרט "פטון"?
הבמאי השני ברשימה הוא כריסטופר נולאן, שגם אותו האקדמיה מפספסת שנה אחר שנה. את המועמדות הראשונה שלו קיבל על התסריט של "ממנטו" (2000), ואחר כך היה מועמד על כתיבת "התחלה" (2011), שגם היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. את שתי המועמדויות האחרונות שלו קיבל אשתקד, על סרט המלחמה "דנקרק", עליו היה מועמד על פרס הבימוי ופרס הסרט הטוב ביותר.
את התסריט המקורי של "ממנטו" הוא הפסיד לתסריט של "פארק גוספורד". "התחלה" הפסיד ל"נאום המלך" ו"דנקרק" לגיירמו דל טורו עם סרטו "צורת המים".
ראוי לאוסקר על: נולאן אמור היה להיות מועמד על "עלייתו של האביר האפל" (2012) - סרט גיבורי העל הראשון שצריך היה להיות מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר - אבל זה כבר דיון אחר. ולענייננו, גם אם יש פגמים ב"התחלה", לתת את פרס התסריט ל"נאום המלך" היבשושי היה יריקה בפרצוף של אמנות הקולנוע, שלא לדבר על העובדה שהסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר באותה השנה. אבל נולאן הוא במאי צעיר ופורה, הוא עוד יקבל את הפסלון שלו.
מישל וויליאמס הייתה מועמדת ארבע פעמים לפסלון, וכמעט כל המועמדויות שלה היו על תפקידים גדולים שנחקקו בזיכרון. ב-2006 הייתה מועמדת על "הר ברוקבק" בתור אישתו הנאיבית של הית' לדג'ר והפסידה אותו לרייצ'ל וויז על תפקידה ב"הגנן המסור" (גם אתם לא זוכרים את הסרט הזה?). ב-2011 היא הייתה מועמדת על "בלו ולנטיין", אבל הפסידה לנטלי פורטמן על "ברבור שחור". שנה אחרי רבים ניבאו לה זכייה על תפקידה ב"השבוע שלי עם מרלין", בו גילמה את הכוכבת מרלין מונרו. את הפסלון הפסידה, איך לא, למלכת האוסקרים מריל סטריפ על תפקידה ב"אשת הברזל". המועמדות האחרונה שלה הייתה על "מנצ'סטר ליד הים", אז הפסידה לויולה דיוויס על "גדרות".
ראויה לאוסקר על: חד משמעית על "הר ברוקבק". גם תפקידה ב"בלו ולנטיין" נהדר ומרגש, אבל לא נעים לקחת מנטלי פורטמן את האוסקר.
כמו וויליאמס, גם בנינג הייתה מועמדת ארבע פעמים לפסלון. המועמדות הראשונה שלה הייתה על תפקיד המשנה ב"הנוכלים" ב-1991, אז הפסידה אותו לוופי גולדברג על "רוח רפאים". אחר כך הייתה מועמדת ב-1999 על תפקידה המופתי ב"אמריקן ביוטי", בו גילמה את אישתו הבורגנית של קווין ספייסי. היא הפסידה אותו להילרי סוונק על "בנים אינם בוכים". את המועמדות השלישית שלה הפסידה שוב לסוונק - היא הייתה מועמדת על "להיות ג'וליה" בעוד שסוונק על "מיליון דולר בייבי". ההפסד האחרון שלה היה ב-2011 בסרט "הילדים בסדר", שם גילמה אימא לסבית לצד ג'וליאן מור. את הפסלון הפסידה לנטלי פורטמן, שוב על "ברבור שחור".
ראויה לאוסקר על: נכון שבנינג נפלאה ב"אמריקן ביוטי" אבל הטרנספורמציה של סוונק ב"בנים אינם בוכים" מצדיקה פסלון. "להיות ג'וליה" לא הותיר חותם מיוחד וגם העבודה שלה ב"הילדים בסדר" הייתה, ובכן בסדר.
את המועמדות הראשונה שלו קיבל אד האריס ב-1996 על "אפולו 13", אז גילם מפקד בתחנת נאס"א. הוא הפסיד (ובצדק) לקווין ספייסי על "החשוד המיידי". שלוש שנים מאוחר יותר היה מועמד שוב, הפעם על תפקיד הבמאי השאפתני בסרט "המופע של טרומן". את הפסלון הפסיד (והפעם לא בצדק) לג'יימס קובורן המנוח על תפקידו בסרט Affliction של פול שרדר. ב-2000 גילם את הצייר ג'קסון פולוק והיה מועמד לאוסקר, אבל הפסיד לראסל קרואו על "גלדיאטור". המועמדות האחרונה שלו הייתה לפני 15 שנה על "השעות", אז גילם את חולה האיידס ריצ'ארד בראון. את הפסלון הפסיד לכריס קופר על "אדפטיישן".
ראוי לאוסקר על: זה אולי ישמע נחרץ אבל האריס כבר היה צריך להחזיק שני פסלוני אוסקר בארון - הראשון על "המופע של טרומן" והשני על "השעות".
