כבר לא מתנשאת על רווקים באפליקציות
זו ללא ספק הייתה קריאת השכמה מעניינת. הבנתי שאני מסתכלת על אנשים כמו על פונקציה, תוהה איך הוא יכול לספק אותי, לסקרן אותי, למשוך אותי ולעניין אותי (או את האגו שלי). הבנתי שאני מחפשת בדרן, לא בן אדם
אחרי מונוגמיה שנמשכה שמונה שנים והתפרקה יפה כמו שמן ומים, כששנינו חברים טובים ויוצאים לחקור את העולם בפרגון הדדי, הגעתי למצב שאני מעוניינת. נו, מעוניינת... אתם יודעים. לא רציתי לצעוק לחבריי ש"בא לי סקס טוב, גאד דאמט!" - כי זה לא שלא היה לי כזה, אבל כשאת יוצאת עם אותו בחור מגיל עשרים, הכמיהה לחדש מעוררת בתוכך ניצוץ אחר של סקרנות.
אנשים מאסו באפליקציות. הם חוזרים לשדכניות
האם לתת עוד צ'אנס לבחור שלא מלהיב אותי?
כן, העולם מלא ביופי, והבנתי שבא לי לחוות קצת ממנו ולנהל אינטראקציות שהן גם בעלות משמעות וגם מספקות. כמובן שזה לא היה רק סביב סקס, כי אני לא יכולה לחשוב על לנהל משהו פיזי עם מישהו שאין לי איתו חיבור, אבל למרות הלב שיכול לחכות לנצח, הרצון הפיזי והרגשי הניע אותי לפעולות אקטיביות בכיוון.
למרות טענות שעלו מכיוון חברות מסוימות אודות החומר האנושי הנמצא באפליקציות הללו, החלטתי בכל זאת להתנסות איתן ולהרגיש בעצמי את המים. התחלתי בטינדר ומהר מאוד זה נראה לי לא הגיוני לבסס החלטה רק על בסיס תמונות, וגם החזרתיות שבצ'אטים (הודעה ראשונה: "היי", הודעה שניה: "מאיפה את?") הורידה אותי לגמרי מהעניין.
אז עברתי ל'או-קיי קיופיד' מתוך שכנוע עצמי ש"שם לפחות כותבים על עצמינו משהו", ואז התחילה מסכת ההדחות. אודישן ראשון לא מצולם כולל את השיחות שבתוך האפליקציה. איך הוא פונה אליי, האם הוא מתייחס למשהו שכתבתי, איך הוא מצטלם, וכמובן - מה הוא כותב על עצמו, אם בכלל.
אחר כך נעבור לתחרות עצמה - לשיחת הטלפון, בתקווה שנגיע לגמר הגדול שהוא כאמור המפגש. בכנות, הגעתי רק עם בן אדם אחד לשיחת טלפון שנגמרה די מהר, יש לציין. ואז התחילו קולות מהסביבה: "את מחמירה", "צריך פגישה כדי לדעת" וכן הלאה. צחקתי לכולם בפנים ואמרתי להם שהם לא מבינים את חוקי הפורמט ושכדאי שיצפו בעוד תכניות של "טדי הפקות".
באיזשהו שלב, חבר טוב הביט מאחורי הגב שלי בעודי מחליקה את האצבע ימינה ושמאלה בנונשלנטיות, מזכירה קצת את ד"ר איוול שחורץ גורלות מבלי להניד עפעף. "עצרי רגע", הוא אמר. "מה הבעיה בבחור הזה? הוא נראה טוב, הוא פנה אליך...". "הוא אמר רק 'היי'", עניתי, אבל לידיד שלי זה לא הספיק, ומכאן התחיל ויכוח סוער: "'היי' זה לא מספיק?! תרדי, תרדי מהר מהעץ. אני הייתי כותב 'היי' ובטח לא היית מסתכלת עליי בכלל", אמר בכעס. ניסיתי להסביר לו, עד כמה שיכולתי, שזו פלטפורמה שכל כך בעייתי בכל מקרה לתקשר בה, אז לפחות שהפניה הראשונית תכיל איזשהו תוכן מעניין.
"הוא צריך להיות מצחיק, שנון, שנרגיש יחד את האשליה שאנחנו מעל כולם ושמצאנו את עצמינו כאן בטעות אנוש כי אנחנו כאלה רווקים נחשקים", ניסיתי להסביר, אך החבר הביט בי במבט שיש בו שילוב של רחמים על ההזיה שאני חיה בה וייאוש מהתרבות החדשה שנוצרה בזמן שהוא ישב בבית והחליף טיטולים לתינוקו הטרי. השיחה הסתיימה בחוסר הסכמה, והמשכתי ללכת עם הקו של "תעשה לי לארי דיוויד ותבדר אותי בשנינות השובבה שלך", עד שבאמת פגשתי באחד כזה, לפחות באופן וירטואלי.
הוא היה כל מה שחיפשתי - הוא התעניין בי, הצחיק אותי, כתב בצורה שנונה וניהל שיחה בקצב דינאמי. שמתי עליו את כל האסימונים בשעות בהן התכתבנו, ונדמה היה שגם הוא מאוד בעניין – לאורך כל השיחה הוא החמיא והביע נכונות. ואז, למרות ההתחלה האופטימית, מהר מאוד הבנתי שהתעופה החדה שלו בדרך להתרסקות. זה קרה אחרי שיחה קצרה שבה עלו חילוקי דעות משמעותיים ביותר בינינו (איך לעזאזל כבר הצלחנו להגיע לנושאים פוליטיים? רק אלוהים יודע, וגם הוא עלה בשיחה ההזויה הזו). בשלב זה כבר הבנתי שפה יחסנו מסתיימים. אלא שהוא פחות הבין את הרמז, והמשיך לשלוח הודעות שמנסות לשכנע אותי אחרת מדעתו, עד שהודח סופית בבלוק אכזרי ונקי כמו 'ספוקו' סמוראי.
המטרה: להבין שאנשים אינם פונקציה
זו ללא ספק הייתה קריאת השכמה מעניינת. הבנתי שגם אני מסתכלת על אנשים כמו לפונקציה, תוהה איך הוא יכול לספק אותי, לסקרן אותי, למשוך אותי ולעניין אותי (או את האגו שלי). הבנתי שאני מחפשת בדרן, לא בן אדם.
שאני שופטת אנשים על בסיס שטחי, שילוב של תמונות ופאנץ'-ליין, והבנתי שהפרמטרים שהצבתי למציאת חיבור כזה לא מובילים אותי אליו, אלא להיפך. שהכמיהה להומור הסרקסטי הזה (שאין איתו שום בעיה בפני עצמו), היא כמיהה להרגיש שאני בסדר, למרות שהפכתי לחלק מאפליקציות ההיכרויות למיניהן.
הבנתי שאני מעוניינת להכיר, מעוניינת לחוות ומעוניינת להיפתח לאנשים חדשים, ועל הדרך גם מוכנה להתמודד עם חוסר הביטחון שצף בתוכי. אז הנה, שיניתי פאזה! אני רואה את כולם כבני אדם בפני עצמם, כיצורים רגישים ומתפתחים בעלי משמעות וערך. הבנתי שיצאתי אגואיסטית שחיה בסרט (אפשר לכתוב את זה בתיאור על עצמי?), ואחרי חשבון נפש קצר גם הבנתי שאני בטוחה שעשיתי סווייפ שמאלה לכמה בחורים שהייתי יכולה ממש להידלק עליהם אם היינו מחליפים בינינו שיחה נורמלית מחוץ למסך.
יותר מכך, הבנתי שאני לא מחפשת מישהו שימלא לי את הצרכים. גם אם זו תהייה מערכת יחסים קצרה, אני מחפשת חיבור אמיתי, על כל מה שמשתמע מכך - אני בן אדם, אתה בן אדם, בוא נבדוק ביחד אם מתאפשר בינינו חיבור בפשטות, בכנות ובלי מסיכות. עכשיו אני מסוקרנת לראות אם זה באמת יצליח לקרות.
לפנייה לכתב/ת 
