"ונדטה": חיסולים במאפיה? תיחכום הוא לא שם המשחק
במקום לספק מסע מרתק בעולם המאפיה, פשטנות תנועתית וחוסר העמקה רגשית בעטיפה של מוזיקה פופולרית - הופכים את יצירת המחול "ונדטה" ללא יותר מטיול מהנה בפארק בפינת ברודוויי. החסד מגיע מכיוונה של הלהקה המצוינת שמצליחה להשאיר חותם
"ונדטה", מילה שפירושה נקמה, היא יצירה של הכוריאוגרפית אנבל לופז אוצ'ואה המגוללת סיפור אהבה על רקע מלחמות המאפיה בשיקגו. שלוש משפחות פשע, קרבונה, טראסי וברטוני, שולטות במסחר לא חוקי של משקאות חריפים, נשק וסמים. חתונה בין בתו של דון קרבונה ובן למשפחת ברטוני פותחת סדרה של מעשי חיסול ונקמה בין המשפחות המכניסים את הצופה אל עולמה האפל של המאפיה, המושתת על ניגודים בין חיי משפחה, כבוד ומסורת לאלימות אכזרית, בדידות וזעם.
הטיול של "ונדטה" מתחיל בזה הנערך בין סגנונות תנועה מגוונים ומשתנים: מפנטומימה, דרך מחול מודרני, קלאסי, ניאו-קלאסי, ריקודי אופי ואפילו נגיעות פלמנקו ואת כולם מבצעים רקדני הבלט הקנדי באותה איכות מרשימה של אורך, אלסטיות ודייקנות טכנית נפלאה.
הטיול נמשך אל עולם מחזות הזמר של ברודווי, ולאו דווקא בשפה התנועתית, אלא בעיקר בפיצול המתרחש בין קטעי משחק לקטעי מחול. בעיקר בחלקו הראשון של המופע בולטת ההפרדה - בבחינת "עכשיו רוקדים", "עכשיו משחקים". נראה כי היוצרת לא אתגרה את היצירה, בחלקים רבים, באינטגרציה המתבקשת בעולם המחול-תיאטרון בין משחק לריקוד ואלו נותרים במערכה הראשונה כשני עולמות נפרדים כמעט. תורמת לכך התפאורה המחלקת את הבמה לגשר עליון ולמפלס רחוב תחתון, בו מתנהלים "החיים עצמם".
לא פעם משרתת הפרדה ויזואלית זו את הפיצול בין מחול לתיאטרון. כך שבחלק התחתון למשל יכולה להתרחש סצנת ריקוד של חתונה ובעליון - חיסול מבית מדרשה של המאפיה. העין באופן טבעי נמשכת למרכז הבמה ורבות מההתרחשויות בגשר העליון מתפספסות, בעיקר רגשית.
בלטה בהקשר זה סצנת החתונה - טקס חתונה הוא כר מצוין לשימוש בשפת המחול למבע רגשי עשיר. במקום אנו מקבלים מעין המחזה תיאטרלית מתובלת בתנועות מחול מינוריות של טקס בכנסייה. הריקודים שמורים לחלק הריקודים עצמו בחתונה. פרשנות וחלוקה פשטנית מדי לטעמי.
במידה מסוימת משרתת ההפרדה הויזואלית וזו שבין שפות המבע את תמת הפיצול בין חיי המשפחה, המסורת וגם הזוהר, של המאפיה - לאלימות והנקמות שבמחשכים, בין האגו לאיד או בשפה היונגיאנית בין הפרסונה המוצגת לעולם לבין הצל האפל הנסתר בנבכי הנפש. אבל ההפרדה בין תנועה למשחק במקרה הזה עושה שירות דוב ולא שירות טוב.
ואם בפסיכולוגיה עסקינן, ההבטחה של היצירה לחקירה של תמהיל רגשות מורכב - תשוקה, אהבה, כעס, חמדנות, קנאה ותסכול – היה רחוק מלהתממש. במקום להיסחף אל תוך חקירה רגשית של אותו קוקטייל רגשות עוצמתי ההרגשה שעברה אליי היתה בעיקר שטוחה. ריבוי תלבושת נוצצות, פרופס של עמודים מהבהבים המדמים מכוניות משטרה ואפילו מכונית של ממש על הבמה - לא הצליחו לפצות על הפשטות של המשפטים התנועתיים נעדרי התחכום והחזרתיים לעיתים. רגשות שונים היו אמורים לזמן קומפוזיציות תנועתיות משתנות, איכות תנועתית מגוונת ואלו היו שם בנגיעות בלבד לא באופן שמעמיק ומציף את הרגש. כשכל זה נעטף בפסקול של מוזיקה פופולרית (משירי סן רמו ועד הנרי מנציני) התוצאה שהתקבלה היתה של מבע רגשי סטראוטיפי, לא מורכב.
המערכה השנייה סימנה שינוי משמעותי. המחול והתיאטרון התקרבו וזה צבע את הבמה בעושר ססגוני שלווה בעיסוק כוריאוגרפי מעט עמוק יותר בקונפליקטים הרגשיים. השינוי הצליח לקלף את המסגרת הבידורית ששורטטה סביב עולם המאפייה במערכה הראשונה וליצוק לתוכה גם קורטוב של מורכבות מסוימת תנועתית ורגשית.
מופע אודות סיפורי מאפיה פיתח אצלי ציפיות לבינג' מרתק אם לא של צלילה לעולם רגשי מסחרר, אז לפחות להתמכרות לעלילה. לא זה ולא זה הצליחו לקרות והתחושה שנותרה - טיול נחמד בפארק.
לפנייה לכתב/ת 
