מי באמת ישפיע על הבחירות בישראל?
מסע הבחירות בישראל הופך לסוער יותר ויותר מדי שבוע, עם סקרים מפתיעים, מפלגות מפולגות וניצחון פחות בטוח לנתניהו. מהפיצולים והחיבורים הטריים ועד לאדישות והתככים, מי באמת ישפיע על תוצאות הבחירות?
לראשונה מאז 2006 יש מפלגה המערערת את ההגמוניה של הליכוד.
מאז הכרזת האיחוד בין מפלגת 'יש עתיד' בראשות יאיר לפיד למפלגת 'חוסן לישראל' בראשות גנץ, ולראשונה מאז שנת 2009, אז זכתה 'קדימה' בראשות ציפי לבני ב-28 מנדטים מול 27 מנדטים של הליכוד, ישנה מפלגה אשר מובילה על הליכוד בסקרים בצורה משמעותית ואף עשויה לזכות ביותר מנדטים. מפלגת "כחול-לבן" מובילה את הסקרים עם כ-35 מנדטים בממוצע, אל מול 26-28 מנדטים שיקבל הליכוד. האם ה'מפלגנץ' באמת יכולה לנצח ולהחליף את השלטון? והאם באמת המפלגה הגדולה היא שמרכיבה את הקואליציה?
ובכן - כן ולא. נתחיל בכך שבישראל ממנה נשיא המדינה את חבר הכנסת שינסה להרכיב ממשלה. הוא עושה זאת לאחר התייעצויות עם נציגי הסיעות שנבחרו לכנסת. בדרך כלל מוטל התפקיד על מנהיג המפלגה הגדולה ביותר, אך אין זה הכרחי. לשון החוק בישראל אינה מחייבת זאת ומותירה בידי הנשיא שיקול דעת רחב. ואמנם, בבחירות 2009, זכתה קדימה במושב אחד יותר מהליכוד (28 לעומת 27). בהתאם, דרשה מנהיגת קדימה, ציפי לבני, לקבל מהנשיא את תפקיד הרכבת הממשלה. אולם הנשיא פרס ז"ל בחר להטיל דווקא על בנימין נתניהו את הרכבת הממשלה, אחרי שנוכח לדעת, בעקבות התייעצויות שקיים עם נציגי הסיעות, כי לנתניהו תמיכה רחבה יותר, ולכן סיכוי רב יותר להצליח במשימה.
אז אילו גורמים עשויים להשפיע על ההחלטה הגורלית אפילו יותר מניצחון של מפלגה?
פיצול בגוש ומפלגות על סף אחוז החסימה - פיצול בין מפלגות בעלות השקפות זהות עשוי להחליש את כוחו של המחנה בכללותו. את הפסד הימין בבחירות 1992 נהוג לייחס לפיצול הרב באותו מחנה. בבחירות לכנסת ה-13 התמודדו יותר משמונה רשימות קטנות, החל מ׳התחיה׳, ׳צומת׳ ו׳מולדת׳ שהיו מפלגות קטנות וכלה במפלגתו של הרב לוינגר ומפלגת 'פיקנטי' של איש הליכוד משה בדש. בסופו של דבר, רק צומת ומולדת הצליחו לעבור את אחוז החסימה. הדבר גרם לאובדן קולות לימין ואיבוד הרוב בכנסת. במחנה השמאל לעומתם התאחדו רצ, מפ"ם ושינוי למפלגת מרצ שגרפה בבחירות לכנסת 12 מנדטים.
בבחירות הנוכחיות מתמודדות לא פחות מ-10 רשימות שהן ימין מובהק וימין רך. אל המפלגות הקיימות - הליכוד, הימין החדש (מפלגתו החדשה של נפתלי בנט), הבית היהודי שהתמזגו עם האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית; ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, כולנו בראשות משה כחלון וגשר בראשות אורלי לוי-אבקסיס הצטרפו מפלגות נוספות. ׳יחד׳, בראשות יו"ר ש"ס לשעבר אלי ישי, ׳מגן׳ בראשות תא"ל במילואים גל הירש, ׳צומת׳ בראשות ח"כ אורן חזן ו׳זהות׳ בראשות משה פייגלין.
עם אחוז החסימה העומד על 3.25% מכלל הקולות הבוחרים, יש לגוש הימין סיבות לדאגה. בנימין נתניהו עשה ככל יכולתו כדי לאחד רשימות והצליח לעשות כן בצורה חלקית ביותר. ל'ליכוד' יש שאיפה לקחת כמה שיותר מנדטים מקרב הרשימות הקטנות על-מנת להבטיח את גודל הסיעה וגם את הקטנת הסיכוי לאובדן מנדטים, שכרגע עומד על פוטנציאל מנדטים אבודים במספר לא מבוטל שבין 8 ל-12 מנדטים.
גם משמאל יש פיצול וחשש לאיבוד קולות, כאשר מרצ נמצאת על סף אחוז החסימה ורשימות חברתיות עשויות לנגוס קולות נוספים מהמחנה.
החרדים
הם השחקן היציב ביותר במגרש הפוליטי. שתי רשימות בלבד המתבססות על אבחנה עדתית וזרמים חרדיים. מפלגת יהדות התורה המורכבת מסיעת אגודת ישראל וסיעת דגל התורה ומפלגת ש"ס בראשות אריה דרעי. אריה דרעי נמצא על-סף אחוז החסימה והשיק קמפיין "צריך אריה חזק" כדי לשמור על שלטון נתניהו. הקהל שלו נוטה לימין ופחות נאמן למפלגה כמו קהל המצביעים של יהדות התורה. דרעי מודע לכך, על-כן הקו שבחר הוא קו של נאמנות לנתניהו.
החרדים, באופן מסורתי, הולכים עם ממשלות הימין. יחד עם זאת, הם יהוו שחקן משמעותי גם במידה וגנץ יהיה זה שעליו תוטל מלאכת הרכבת הקואליציה.
הערבים
בבחירות האחרונות התאחדו המפלגות הערביות בעקבות העלאת אחוז החסימה. הדבר הוביל את הרשימה המשותפת להישג של 13 מנדטים. מסורתית המפלגות הערביות לא נכנסות לקואליציה, אך בעתות חירום הן מהוות מעין רשת ביטחון ליצירת "גוש חוסם", כפי שהוכיחה למרבה האירוניה חבירה שלהם לבנימין נתניהו בשנת 2009 כשסירבו לתמוך בציפי לבני לראשות הממשלה ובכך סייעו לנתניהו להיות זה שירכיב את הממשלה.
כחלק מקמפיין הליכוד, מפחידים במפלגת השלטון כי בני גנץ ומפלגת כחול-לבן ירכיבו גוש חוסם עם הערבים. לו היה קמפיין שכזה מתנהל במדינה אחרת כנגד יהודים היינו קוראים לכך אנטישמיות או גזענות, אך בישראל לא עושים אבחנה בין חד"ש ותע"ל לצורך העניין, לבין בל"ד, שהנה מפלגת ימין לאומנית ועל כן אני מתקשה לראות את המפלגות הערביות משתלבות באיזושהי קואליציה. יאיר לפיד מצהיר השכם וערב על כך כי לא ישב עם ה"זועביז", אך יחד עם זאת יתכן וגנץ אכן יהיה תלוי בסופו של דבר גם בתמיכתם או בתמיכת חלק מהמפלגות הערביות.
הקולות הצפים
קראו להם הצפים, ראו להם המתלבטים, מאחורי קולות אלו עומדים כל מי שלא החליטו למי הם מצביעים. קשה לאמוד כמה קולות צפים כאלו יש, אך ההערכה היא כי קרוב ל-20% מכלל הבוחרים מתלבטים למי יצביעו ובחירתם מתקיימת רק מאחורי הפרגוד או זמן קצר לפני כן. אין למפלגות שליטה מרובה על המתלבטים ומלאכת השכנוע שלהם היא המורכבת ביותר. קל להעריך כמה מתלבטים יש לפי תזוזת המנדטים בסקרים, אך בפועל קשה מאד להגיע אליהם. רוב המתלבטים נמצאים בקרב הציבור הבורגני-חילוני (או על הטווח שבין הליכוד למרצ) אך גם בקרב שורות הימין המסורתי-דתי. בבחירות האחרונות, היה סחף מהבית היהודי וישראל ביתנו לכיוון הליכוד (בעקבות קמפיין מבריק ואפקטיבי של בנימין נתניהו והליכוד) ואילו המחנה הציוני לקחו קולות מיש עתיד, כאשר בוחרים מתלבטים העדיפו לתת את קולם לטובת הגדלת כוחה של המפלגה שחשבו שתוכל להפוך לרשימה הגדולה ביותר בכנסת ושתוכל להרכיב את הקואליציה.
האדישים - שחקני מפתח
השחקן המשמעותי ביותר במשחק ומי שיכול באמת לשנות את התמונה. בבחירות האחרונות עמד אחוז ההצבעה על 72.34%. היתה זו עליה משמעותית ביחס לבחירות שקדמו להן אז אחוז ההצבעה עמד על 68%. המשמעות היא שכמעט כל ישראלי שלישי לא מממש את זכותו להצביע. אם ננכה את הישראלים , כמונו, הנמצאים בחו"ל ואינם יכולים להצביע, אנו מדברים על מספר של כ-20 מנדטים פוטנציאליים, אשר פשוט נשארים בבית. המגזרים העיקריים המובילים את טבלת האדישות הם החילוניים בישראל והמגזר הערבי. ערביי ישראל מהווים כ-21% מכלל אזרחי המדינה. לו היו הערבים מממשים את זכותם הדמוקרטית, הם היו יכולים לזכות בלמעלה מ-20 מושבים בכנסת ולהפוך לשחקן פוליטי משמעותי שהיה יכול להשפיע על חיי היום-יום שלהם. הסיבות להשתתפות הנמוכה במגזר הערבי הן רבות ומגוונות. חלק מערביי ישראל לא מצביעים מבחירה אידיאולוגית (אי-הכרה במדינה או מחאה על מעמדם) וחלק פשוט לא מאמינים בכוחם לשנות.
במגזר החילוני לעומת זאת, הטיעון המוביל הוא "אין למי להצביע". האדישות היא שעוזרת למנצח. ומי שנשאר בבית משפיע על הרכב הממשלה עוד יותר ממי שכן הצביע מאחר ובכוחו היה לסייע ולחזק את המפלגה בה הוא מאמין או רואה בה הרע במיעוטו. הכוח לשנות הוא עצום, וחשוב שאנשים ישתתפו במשחק הדמוקרטי, כי אמנם מי שמצביע משפיע, אך מי שלא מצביע משפיע עוד יותר על התמונה ולא בהכרח לטובתו האישית.
אלו הגורמים השונים שעשויים להשפיע על מלאכת הרכבת הקואליציה. כולנו כבר למודי ניסיונות ומבינים שהמשחק עוד לא נגמר וגם בשלב הזה, קשה להמר על מי ינצח. מצד אחד, על הנייר מצבו של של בני גנץ טוב יותר, אך מוקדם להספיד את בנימין נתניהו שלא מהסס להכות מתחת לחגורה ומראה כי אין לו גבולות ועכבות כשהוא נלחם על מקומו בשלטון.
kobi.cohen@gmail.com
