הנסיכה והעדשה המגדרית

כשהייתי בת שבע יצא הסרט "פוקהונטס" לאקרנים. אני זוכרת את הקלטת הביתית, צפיתי בה מאות פעמים, שיננתי את השירים והתרגשתי בכל צפייה. דמותה של פוקהונטס המשיכה ללוות אותי גם בגילאים מאוחרים יותר והרגשות המעורבים שלי ביחס לעלילה הלכו והתבהרו במשך הזמן.

עד דמותה של פוקהונטס אפשר לזהות שתי תבניות ברורות בסרטי דיסני, האחת מוכרת והשנייה פחות. המוכרת היא הנסיכה היפה, בעלת ממדי גוף לא מציאותיים, שסובלת מגורם מרושע ומייחלת לאהבה. האהבה תושיע אותה מהגורם המאיים וגם תגשים את חלומה – אהבת נצח שאין בה דופי.

בתבנית הזאת יש גם נסיך, והוא מציל את הנסיכה, לעיתים בעזרת נשיקה בלבד (שלגיה) ולעיתים בעזרת לחימה בדרקון, צליחת מבוך קוצני ואז נשיקה (היפיפייה הנרדמת). בתבנית המוכרת פחות הדמות הראשית היא זכרית. הגיבור מתמודד עם מצב חיים קשה שאליו הוא נקלע, לומד להתמודד גם באופן עצמאי וגם בעזרת חברים שפוגש בדרך, מגבש את זהותו ומתחיל את חייו הבוגרים. כך קורה בסרטים "דמבו", "במבי", "ספר הג'ונגל" ואחרים.

התבניות מלמדות אותנו על החברה שבה כולנו גדלות וגדלים. התבניות מספרות, למשל, מה מצופה מנשים בצרה ומה מצופה מגברים בצרה. התבניות גם מספרות לנו שאם נמלא אחר הציפיות החברתיות נשיג את המטרה הברורה: האישה תשיג זוגיות והגבר יפתח ביטחון עצמי וכושר הישרדות.

זו אחת הסיבות לכך שהרגשות שלי כלפי פוקהונטס היו מעורבים: מצד אחד, הדמות הראשית היא דמות נשית, והסוף הרצוי צריך לכלול נשיקה שמסמלת את תחילתה של זוגיות מוצלחת. מצד שני, לדמות יש קונפליקט, ולא מובן מאליו במה היא תבחר. פוקהונטס מוצגת לפי כל הכללים של התבנית הקלסית בתוספת תכונות האומץ, האחריות האישית והנאמנות לשורשיה.

"שדיסני לא המציאה את הסטריאוטיפים המגדריים ואת הציפיות החברתיות השונות מגברים ומנשים". גיל מרקוביץ בהופעה

בסרט הזה דיסני חרגה, בפעם הראשונה, מהתבנית, וסיימה את הסרט באהבה לא ממומשת. בת 18 הבנתי, בבירור ולא במסרים סמויים, שאישה מעשית, בעלת יוזמה ואחריות אישית וחברתית לא ראויה לאהבה וזוגיות. זה גם הרגע שבו הבנתי שדיסני לא המציאה את הסטריאוטיפים המגדריים ואת הציפיות החברתיות השונות מגברים ומנשים.

"עד החתונה זה יעבור", "כשיהיו לך ילדים תבין/י", "תמצאי לך גבר עשיר", "מה אתה ילדה?" ומשפטים שגורים נוספים הם דוגמה לאופן שבו כולנו משמרים את הציפיות החברתיות המגדריות, וגם הדתיות, האתניות, הציפיות שקשורות בגיל וציפיות שקשורות במוגבלויות פיזיות ונפשיות.

החרמתם של הסרטים לא תייצר סביבה מוגנת, נטולת סטריאוטיפים עבור הילד והילדה שסביבנו. ההחרמה היא עצימת עיניים למול החברה האנושית השמרנית, שכולנו חלק ממנה.

לסטריאוטיפים יש מחיר, והוא מחיר ההסללה, או במילים אחרות: הבנייה חברתית. זהו מצב שבו החברה יוצרת באופן מודע ובלתי מודע בו זמנית מסלול התקדמות "נכון" אחד עבור הפרט.

"כדאי שנתחיל להיות בעצמנו מה שאנו רוצים שהחברה תהיה". גיל מרקוביץ (צילום: ויטלי פרידלנד)

המסלול הזה, במקרה המגדרי, נגזר מהיות הפרט זכר או נקבה. האיברים הביולוגיים שאיתם נולדו יכתיבו עבורנו, בעוצמות משתנות, את צורת הלבוש, מקצועות הלימוד המוגברים, הנטייה המינית, המשחקים שנשחק בהפסקות, התפלגות ההוצאות שלנו, הקריירה שבה נבחר, גיל היציאה לגמלאות ועוד.

בהיותה חברה כה רווחית דיסני מספרת לנו על עצמנו. היא לא ממהרת לעמוד בחוד החנית של המאבקים לשוויון מגדרי בחברה, הלוא זה עלול לסבך אותה עם חלק מקהליה. העוול של דיסני הוא שימור הסטריאוטיפים.

אם תרצו, כמוני, לראות על המסך גם ייצוגי אהבה חד מיניים, גם אנשים ונשים בגדלים וצבעים שונים, בעלי תכונות מגוונות, כדאי שנתחיל להיות בעצמנו מה שאנו רוצים שהחברה תהיה – לשפוט פחות, ובעיקר לחגוג מגוון. רק אז נפגוש ייצוגים מגוונים ונאמנים למציאות במוצרים, בשירותים ובתוכן שתאגידים וחברות פרסום יוצרים עבורנו.

• גיל מרקוביץ היא יוצרת ההרצאה המוזיקלית "הנסיכה והעדשה המגדרית", זמרת, רקדנית ושחקנית באנסמבל הצעירים "זגופה של תאטרון הסימטה ובתיאטרון המחול רנה שינפלד". בנוסף, עורכת תוכן ושדרנית התוכנית היומית "המעבדה" ברשת "כאן תרבות".
• "הנסיכה והעדשה המגדרית", יום חמישי, 7/3, 21:00, תאטרון הסימטה, יפו העתיקה
•  לרכישת כרטיס לחצו כאן.