האלימות כלפי הקהילה הגאה הוציאה את הגזענות
גזענות קיימת בכל אחד ואחת מאיתנו. גדלנו בחברה שלימדה אותנו לפחד, והגזענות הזאת שוכנת בתוכנו, בין אם נודה בכך או לא. החדשות הטובות? יש מה לעשות כדי להפוך את כולנו לאמפתיים וסובלניים יותר לאחר
לעצור את השנאה: ביום שישי האחרון הותקפו באלימות קשה שלושה בחורים הומוסקסואלים בפתחו של מועדון 'האומן' בתל אביב. בניגוד לגילויים אחרים של שנאה כלפי הקהילה הגאה שצצים ועולים חדשות לבקרים, בטח בתקופה שלפני בחירות ואחרי המחאה הגאה, לאירוע הזה לקח זמן רב לצבור גינויים.
שונאי קהילת הלהט"ב שוב הרימו ראשם
איך יכול להיות שאירוע כל כך חמור של תקיפה, בעיר הנחשבת לבטוחה ביותר בארץ לקהילה הגאה, לא זכה לגינויים מידיים? לא הזדעק מכל מהדורות החדשות או שרף את המדיה החברתית כאש בשדה קוצים? לא הוציא א.נשים לרחובות במחאה אדירה? כמובן שסיבה אחת היא העובדה שהאירוע נחקר ומטופל, ומשטרת ישראל העדיפה שהשיח הציבורי לא יצא משליטה לפני שהתמונה תתבהר.
אך בעוד התמונה מתבהרת, נראה כי הסיבה האמתית לכך שהררי הטקסט שנשפכים על פשעי וגילויי שנאה לא הוקלדו כל כך מהר במקרה הזה, היא שהתוקפים היו צעירים ערבים מיפו. פוליטיקאים ופוליטיקאיות יהודים ויהודיות מימין ומשמאל, פעילים ופעילות חברתיות, אושיות פייסבוק ונשות ואנשי תקשורת פשוט קפצו אחורה בבהלה, מיהרו להתרחק מכל התעסקות עם תפוח האדמה הלוהט הזה. החשש של כולם להיתפס כגזענים ריחף כעננה מעל כל יודעי הדבר, עד אשר פרסם אחד המותקפים, עידו מאיר, פוסט שבו הוא נראה חבול חבלות קשות, ובין מילותיו ציין כי התעלמות מהזהות הערבית של התוקפים היא "עיוות המציאות", ודרש שיח ישיר על בעיית הלהט"בפוביה בחברה הערבית בישראל.
השנאה השקטה
כפעיל.ה בקהילה הטרנסית הישראלית, אני מסתובב.ת בארץ במסגרת העשייה שלי ויוצא לי להיפגש ולשוחח עם מגוון אנשים ממגוון אוכלוסיות. בין היתר, מספרים לי על אחוזי אובדנות מרקיעי שחקים של יוצאים בשאלה, להט"ב ושאינם להט"ב; חולקים איתי סיפורי זוועות על טרנסיות ערביות שלא יכולות להיכנס לעיר שלהן בלי לווי משטרתי; על הומואים ערבים שמוכים ונרדפים על ידי מי שאמורים להיות משפחתם וחבריהם, על ילדים וילדות ממשפחות ממוצא רוסי שדוחות אותם או ממררות להן את החיים, ועל השתקה בעדה האתיופית.
אבל הכי הרבה יוצא לי להיתקל בלהט"בופוביה שקטה, מופנמת ומתחנחנת, של מה שנקרא "האוכלוסייה הכללית". הטרוסקסואלים וסיסג'נדרים (אנשים בעלי התאמה בין הזהות המגדרית והמין עמו הם נולדו) שעסוקים בלצקצק בלשונותיהם ולצאת מידי חובה. זו לטהט"בפוביה שלא תתקוף אף אחד פיזית, אבל תדאג מאוד חזק לאינטרסים שלה בכל התקלות עם "השונה", אפילו אם זה אומר למנוע ממנו עבודה או משפחה או שקט נפשי. שלא לדבר על הגזענות, הטרנספוביה, הביפוביה וחוסר הכלת הזהויות המורכבות בקהילה ההומו-לסבית-סיסג'נדרית עצמה, ואפילו בקהילה הטרנסית.
בדרך לחברה מתוקנת יותר
אני לא טיפשה ולא תמים, וגם לי יוצא להיתקל לא מעט בפרסום מקרי אלימות שמציינים את מוצאו של התוקף, לא פעם מתוך מניעים שמסריחים מגזענות. לכך התרגלנו וזו לרוב המציאות, בטח ובטח כאשר המילים "גבר לבן" או "אישה אשכנזיה" לעולם לא יופיעו באף הצהרה עיתונאית וציבורית, כי אלו נחשבים לכלל הציבור, וה"שונה" תמיד יסומן כאחר. לא צריך לעודד גזענות, גזענות קיימת בכל אחד ואחת מאיתנו. אך כדי להפוך אותנו לאמפתיים יותר, בהחלט ניתן לעשות כמה דברים:
1. להכיר ולהתערבב: תמיד חשוב שיותר חלקים באוכלוסייה ילמדו אלו על אלו, כי שנאה לרוב נובעת מחוסר ידע, וחוסר אמפתיה נובעת מאי-ההבנה שהאדם האחר לא באמת שונה ממך ברצון שלו לקיים אורח חיים שיקנה לו שקט נפשי. אם תכנסו ברגע זה לגוגל, ותקלידו "יהודים ערבים עמותה", כמות שיתופי הפעולה שתמצאו תעיף לכם את המוח. ובכלל, לא משנה מה השיוך החברתי שלכם, אם מישהו שלא דומה לכם צריך אתכם, נסו לשאול את עצמכם איך אפשר לעזור לו ומה תוכלו ללמוד מהמפגש.
2. להקשיב באמת: תנו לכל נציג של ציבור כזה או אחר לדבר אל ומתוך האוכלוסייה בשפתה, תרבותה ובהתאם לערכים שלה, וזכרו שלכל ציבור יש את הכאב, החינוך, האמונה והאגו שלו, גם כציבור וגם כפרטים בתוך הציבור. עם זאת ובהתחשב בכך שאנחנו חיים בחברה שהפרטים בכל שכבות האוכלוסייה הם לא פעם גזענים וחוששים למקומם החברתי, חשוב להבין כיצד יש להתנהל בעת פרסום הזהות בתקשורת הכלל ארצית.
3. להתנשא פחות: בהמשך לסעיף הקודם - רצוי שנפסיק להתייחס באדנותיות לכל מי שנמצא תחתינו בסולם החברתי. לא כל אוכלוסייה מעוניינת לאמץ וליישם את סט הערכים שמבחינתו נתפסים כנאורים או "נכונים", ולא פעם סדר העדיפויות שלה שונה.
4. להודות באמת: יש להודות בכך שכל אחד מאיתנו הוא גזען, כי כך חינכו אותנו. זה נורא לומר, אך לצערי זו האמת. היסטוריה של שליטי מדינות רעבי כוח, מערכות היררכיות שגובות חיי אדם, מלחמות בשדה הקרב וביומיום החברתי, כל אלו ועוד הפכו אותנו לאנשים ששכחו מה היא אחווה וערבות הדדית לאדם באשר הוא אדם.
וכן, גם אצלי בראש עוברות מחשבות גזעניות, כי אני, כמו כל אדם, לא מחזיק.ה את כל הידע בעולם וגודלתי בחברה שלימדה אותי נטו לפחד. אבל אם אשב ואצקצק ואתהלך בין הטיפות, בטוח שלא אשתפר כאדם. בואו נהיה מודעים לחסרונות שהנחילו בנו, זו הדרך היחידה לשפר עצמנו, להתקרב ולעבוד ביחד. אם לא נשכיל להיפגש ולהוריד את החומות שלנו, שום דבר לא יתקדם – אז מוטב שנעשה זאת בהקדם.
