"לעזוב את נוורלנד": העולם מזועזע מהסרט על מייקל ג'קסון, ובצדק
אחרי שצופים בארבע השעות של הסרט "לעזוב את נוורלנד" קשה שלא להאמין לעדויות המצמררות של שני הגברים שחושפים בפירוט כיצד מייקל ג'קסון התעלל בהם מינית. זוהי צפייה מטלטלת וכואבת שמלמדת אותנו על כוחה של תרבות ההערצה
ארבע שעות נדרשו לבמאי דן ריד לגולל את סיפורם של וייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק, שני הגברים שפרשו את מערכת היחסים שהתפתחה בינם ובין מייקל ג'קסון כשהיו ילדים בסרט "לעזוב את נוורלנד". ארבע שעות שהכילו פירוט ארכני של הניצול המיני שעברו בידי הכוכב, כולל החדרים והתנוחות המועדפות עליו, עדויות שחזרו על עצמן שוב ושוב, הסתעפויות שונות לתיאור היחסים הפנים משפחתיים של כל אחד מהם ועוד אלמנטים שמבחינה קולנועית היו יכולים בקלות להיחתך החוצה, לקצר את הסרט בחצי ולהפוך אותו לבר-צפייה.
אבל בתום ארבע השעות האלה מתבהרת הנחיצות של רוחב היריעה. רק אז, אחרי צפייה שנדמית אינסופית ותובענית, ברור שריד היה זקוק לארבע השעות האלו - לאיטיות, לפרטנות, לחזרתיות - כדי לשכנע את אמריקה שהגיבור הנערץ שלה היה קקה של בנאדם. כי על פניו, אם צלחתם את הסרט הזה עד סופו אתם לא יכולים שלא להאמין לסייפצ'אק ורובסון, אפילו שכפי שעולה מסוף הסרט - אמריקה לא מוותרת בקלות על הגיבור שלה.
במובן האינפורמטיבי היבש קשה להגיד שריד חידש הרבה. רובסון עצמו כבר התראיין בעבר, ובתביעות, המשפטים והמעצרים שג'קסון היה מעורב בהם משנת 1993 כבר נחשפה הנטייה שלו לצרף לשנת הלילה שלו ילדים. נדמה שהכוח של "לעזוב את נוורלנד" נובע בעיקר מהעיתוי שבו הוא יצא לאור - עידן MeToo משיק מחדש עובדות ישנות ומאלץ את ארה"ב והעולם להתמודד איתן מתוך נקודת מבט חדשה. גם העובדה שמדובר בגברים-ילדים ולא בנשים מחדדת את המסר – התעללות וניצול מיניים הם בלתי נסלחים, והם לא מגודרים בעדה, מין או גיל.
"משפחת סימפסון" תסיר פרק בהשתתפות מייקל ג'קסון
"אנשים אולי מסתכלים עליי ורואים בי אדם בוגר אבל בתוכי אני עדיין ילד", אומר סייפצ'אק במעין ניסיון להסביר את אחד המוטיבים שהופכים את "לעזוב את נוורלנד" לקשה כל כך לצפייה. לא רק הפירוטים המיניים אלא בעיקר ההכחשה. ראשית של האימהות של הילדים שהפקירו אותם בידיו של מבוגר שלא הכירו רק כי היה אדם מפורסם ופינק אותן כלכלית. לא פעם ריד חותך מתיאורים מזעזעים של יחסי המין בין ג'קסון לילדים לתיאורים מתפעלים של האימהות מהכיבודים והפאר שג'קסון העריף על המשפחה, במעין אירוניה מרירה שמדגישה את האבסורד שבעיוורון מבחירה.
אבל יותר מכל מכאיבה לצפייה ההכחשה של הילדים עצמם – שהיו מאוהבים במייקל ושכנעו את עצמם שהניצול המיני שלהם הוא ביטוי לאהבה שלו. אפילו כשפגש בו בגיל מבוגר, כשכבר היה נשוי ומודע למשמעותן של מערכות יחסים, עדיין קיווה רובסון בסתר ליבו "לקיים עם מייקל שיחה כנה, פגיעה, כמו בין חברים". המשפחות כמו העלימו עין מהסימנים והילדים עצמם התעקשו להגן על ג'קסון כמו מתוך מלתעותיה של תסמונת שטוקהולם אכזרית במיוחד. לאורך כל הסרט נזעקת השאלה "איך לא חשדתם שמשהו לא בסדר? למה לא התלוננתם?". התשובה היא בעיקר תזכורת צורבת למלכוד הרגשי שאנשים הנתונים להתעללות מינית נמצאים בו, לנפילה שלהם לבור בעל דפנות חלקלקות, תחושה שמועצמת על ידי חוסר האמון של הסביבה, שמגביר את תחושת האשם העצמית שלהם.
שני החלקים של "לעזוב את נוורלנד" – הראשון שעוסק בעיקר בילדותם של שני המרואיינים והשני שמתעד את תהליך ההתפכחות שלהם – מסעירים עכשיו את ארה"ב (יחד עם הדוקו המטלטל לא פחות על ניצול הקטינות המצמרר מבית היוצר של הזמר אר. קלי) שחלקה מכה על חטא וחלקה מסרב להרפות. העובדה שסייפצ'אק ורובסון, למרות ההשלכות ההרסניות על החיים שלהם, עדיין מואשמים שבדו את העניין לשם הרווח הכספי, מבהירה שהדרך עוד ארוכה. מצד שני, העובדה שרובסון, למשל, נחלץ מהמלכודת דווקא כשנזעק, בעיני רוחו, להגן על בנו הצעיר, מעוררת את התקווה שאיפה שהוא באמצע, בתפר הבין דורי, עוד יש סיכוי לשינוי. ואולי הוא מתרחש ממש עכשיו, בזמן שאתם צופים ב"לעזוב את נוורלנד", אלוהים יודע שהסרט הזה ארוך מספיק.
הסרט משודר ב-yes דוקו וב-STINGTV
