"בני, אני יושבת לכתוב לך. זה לא סיפור רגיל שאמא מספרת לבן"

בכל שנה אני יוצאת לחופשה, כמו שאתה יודע. זה קורה תמיד בתחילת ספטמבר, אחרי שכל המשפחות חוזרות מחופשת הקיץ והכול בבת אחת נרגע. מצאתי מלון נחמד, וכבר כמה שנים אני נוסעת אליו. מלון 1916, אולי שמעת עליו, על שם שנת היווסדו. כבר שש או שבע פעמים הייתי בו ואני לא רואה צורך להחליף אותו באחר. זה מלון קטן, אבל לא מדי, יש בו יחס אישי, אבל גם מרוחק במידה הנכונה. מלונות משפחתיים שבהם מאמצים אותי מיד כבת משפחה שהגיעה מן המרחקים יוצרים אצלי אי-נוחות. איזה סרט יפה יש לך בשיער! לא מתחשק לי להוציא משפטים כאלה מהפה בזמן ארוחת הבוקר רק משום שהנכדה הקטנה של בעלֵי המלון יוצאת אז עם אביה לגן.

את ארוחת הבוקר אני רוצה לאכול בין אנשים שקטים, כמוני, אנשים שאין צורך להתפעל מהם, ובאמת אין שום דבר מעורר התפעלות בגבר או אישה שיושבים ליד השולחן ולוגמים בשקט את הקפה של הבוקר. אני לא יודעת כלום על אותם גברים ונשים וגם הם לא יודעים כלום עלי, ובדיוק מהסיבה הזאת הנוכחות שלהם נעימה לי. כמעט אף פעם לא נקשרת שיחה ביני לבינם, ובכל זאת, קיומם הרוחש סביבי מיטיב. הנה עוד אנשים דומים לי, אני חושבת, או בעצם חשה. הנה עוד אנשים כמוני עם טעמים דומים לשלי. הם בחרו במלון הזה, בעיר הזאת, בתאריכים האלה. מבין כל האורחים שמבקרים כאן לאורך השנה, אלה הכי דומים לי, כנראה, לכן נעימה לי השהייה במחיצתם.

בבית, אתה יודע, את ארוחות הבוקר אני אוכלת לבד. אותך אני מדמיינת חוטף משהו בבית קפה ואוכל תוך כדי הליכה ברחוב, בדרך לעבודה. אתה הולך לעבודה ברגל? סיפרת לא מזמן שקנית אופניים. יש אצלכם שבילי אופניים? רציתי גם לשאול: נפרדת מדריה? בתמונות שאתה שולח אני כבר לא רואה אותה. אל תענה לי אם לא נוח לך. הפרטיות חשובה לך. לי לא. כבר לא.

אחרי ארוחת הבוקר אני יוצאת למשרד.

כשהיית קטן, היה נדמה לי שאני האמא הכי מצחיקה בעולם. כל מה שאמרתי הצחיק אותך, כל העוויה קטנה שעשיתי. פערתי פה ועיניים בתימהון מוגזם, ואתה התגלגלת מצחוק. הצגתי את עצמי כמתקשה להרים חפץ כבד כלשהו, אף שהיה מאוד קל, ואתה התבוננת בי בעיניים משתאות. הייתי פנטומימאית ואתה היית לי קהל. קהל אוהב ומעריץ. וגם להפך. אתה זוכר את אַלְפָּמֵאוֹת? כבר אינני זוכרת מה ניסית למנות אז. ילדים? ספרים? כוכבים? רק ההמצאה אַלְפָּמֵאוֹת נחרתה בזיכרוני, שילוב של אלפיים וארבע מאות. היא נחרתה גם בזיכרונך, תקן אותי אם אני טועה, הרי לאורך השנים הזכרתי אותה אינספור פעמים וצחקתי. גם אתה צחקת. היית ילד צחקני וירוק עיניים.

ביום שעליו אני רוצה לספר כאן, הגעתי אל החדר שלי במלון, פתחתי את המזוודה והתחלתי לסדר את הבגדים בארון. חמישה ימים וחמישה לילות אגור בחדר הזה, כדאי שיהיה לי נעים ונוח. את המעיל המקופל תליתי על קולב והכנסתי לארון. ספטמבר, כבר קריר בערבים, בעוד שבועות לא רבים העיר תתכסה בשלג. על המדף סידרתי ערמה קטנה של חולצות, שלושה זוגות מכנסיים, כולל מכנסי טרנינג. במגירה חמישה זוגות תחתונים ושלוש חזיות. הוצאתי עוד קולב ותליתי עליו שמלה בצבע בורדו. קניתי אותה לפני כמה שנים בחנות מעצבות. אתה לא מכיר את השמלה, בטח שאתה לא מכיר, לא לבשתי אותה כשבאת לבקר, ובעצם לא לבשתי אותה כמעט. לא היה לי לאן. זאת לא שמלה למשרד. ובכלל, מה לי ולבגדי מעצבים. אבל היא קיימת, נוכחותה קיימת בתודעה שלי, והפעם סחבתי אותה איתי. לצדה של השמלה הזאת, על קולב אחר, תליתי בזהירות גרבונים שחורים דקים שמתאימים לה. את נעלי ההתעמלות הנחתי ליד הארון, את נעלי הבית ליד המיטה. אני תמיד מביאה איתי נעלי בית. הלכתי לחדר האמבטיה והדלקתי את האור. סליחה שאני מפרטת ככה, אבל זה חשוב לי, כל פרט חשוב לי. שתי מגבות לבנות ורכות היו תלויות שם, בקבוקונים של שמפו, סבונים קטנים עטופים בנייר פלסטיק, פן מוצמד לקיר. לא היו שום הפתעות, הכול היה כמו תמיד. הנחתי את תיק הרחצה שלי על מדף זכוכית קטן ויצאתי מחדר האמבטיה.

רוצים לקרוא את "אסתר ועדינה" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

את המזוודה הסגורה שמתי בתוך הארון. עכשיו החדר היה מסודר ומוכן. אני לא אובססיבית לסֵדר, אתה יודע, הרי גרנו יחד עשרים שנה, והדירה היתה ממלכה די חופשית. אבל בחדר שלי במלון נקודת הפתיחה צריכה להיות מסודרת, משם אפשר להתחיל ולהתרווח, לפרוע את השמיכה מול הטלוויזיה. אם כן, חלצתי את הנעליים והתיישבתי על המיטה, הושטתי יד לארונית ולקחתי את השַלט. בקצה המיטה הזוגית היו שתי כריות גדולות. הקמתי אותן מרבצן, כלומר הרמתי והשענתי על ראש המיטה, את עצמי השענתי עליהן, ואז לחצתי על הכפתור הירוק.

עכשיו זה מתחיל. עכשיו מתחילה החופשה. זפזופ בין הערוצים, מעברים חפוזים. אם חשבת שאני מטיילת במוזיאונים, בפארקים, בשווקים, טעית. אני שוכרת חדר במלון בעיר אחרת וצופה בטלוויזיה. זה מה שאני עושה. מעירה את החדר השקט בסדרת קולות אקראיים: אישה בקול חדשותי ואז תיפוף תופים ואחריו חריקת בלמים של מכונית והופ ילדים שרים ואחרי הילדים הזכים ג'ינגל לא מוכר לי - מחלבות שטורמן, מרגישים שאתה בבית - ואני קוטעת את זה באבחת לחיצה ועוברת למשחק טניס, כלומר לצליל חבטה בכדור ואז שריקה שחותכת את האוויר, כמה שניות כאלה מספיקות לי בהחלט כדי לעבור במהירות לגבר בכובע כבאים שמדבר אלי, ממש אלי, ולמרות זאת אני עוברת לערוץ שעולים ממנו קולות מוקלטים של צחוק.

איזה שפע!

כל הקולות האנושיים האלה. פעם הם הצליחו להמאיס עלי את עצמם, לא יכולתי לשאת אותם, לא אותם ולא את המניפולציה הרגשית שגילמו. פעם הייתי מחלישה אותם עוד ועוד, עד שהבנתי שאם אני צופה בטלוויזיה דוממת, אולי עדיף כבר שאוציא אותה לגמרי מהבית. אבל עכשיו הם משמחים אותי, צרכתי אותם בצורה מרוכזת אחת לשנה ו...

צרכתי זאת מילה מדויקת. שילמתי כסף וקיבלתי את מה שהייתי זקוקה לו. אנשים צורכים ככה משחקי כדורגל, שוקולדים, סדרות טלוויזיה, משחקי מחשב. בהתקפי אמוק. בהתמכרות. אבל התקף האמוק שלי מתוכנן לעילא, נשלט להפליא, הוא חלילה לא ספונטני. ההתמכרות שלי מתוחמת בזמן, שנה שלמה אני מחכה לה. נראה שהיא ממלאת צורך של בידור, של אי-מחשבה, של בטלה, של פזרנות, בניגוד לשאר הימים בשנה, שהם הפוכים מכל אלה, הפוכים לחלוטין, מוקפדים וחסכניים.

התחלתי להיות רעבה. נעלתי את נעלי ההתעמלות ויצאתי. את המסעדה התאילנדית מעבר לכביש אני כבר מכירה, היא היתה שם עוד בפעם הראשונה שהתאכסנתי במלון 1916, אבל רק בשנה שעברה נכנסתי לאכול בה. טעים. אוכל טעים ולא יקר. ובלי הרבה גינוני טקס. אפשר לאכול מהר ולחזור לחדר לצפות במסך הדק, השחור והשטוח ובעשרות ערוצי הטלוויזיה שמוקרנים עליו. ואולי מאות. אין לי שום שיטה להשתלט על ההיצע העצום והרב הזה, שום דבר לא משתכלל אצלי משנה לשנה, אני צופה לא שיטתית, פרק פה, פרק שם, סרטים דוקומנטריים בנושאים שלוכדים את תשומת לבי, חלקם מעולים. שמעת על להקת באוהאוס? להקת פוסט פאנק. התחלתי לצפות בסרט דוקומנטרי עליהם, ממש לפני שנגמר נטשתי. על נטישה אין ייסורי מצפון. פרסומות מתגלות כדבר מושך למדי, ככה זה כשלא רואים אותן יום-יום, שעה-שעה.

אני צופה גם בחדשות, במגישים בערוצים השונים, במגישות, בתוכניות בוקר, תוכניות ריאליטי, עיתונאות חוקרת סנסציונית, כמה שיותר סנסציוני יותר טוב בשבילי. בלי סדר ובלי שיפוט, רף הסינון היחיד הוא החשק שלי באותו רגע. שטויות שבני אדם פולטים מחכימות אותי. לתוכן רציני אני כבולה כל השנה, בוחרת אותו בתשומת לב, בקולנוע, בתיאטרון, בחנויות הספרים, בספרייה. משוגעת על איכות. לפעמים אני חושבת שזה מה שהבריח אותך לעיר אחרת, הטעם הטוב שלי. נמאס לך ממנו. התמחיתי בטעם טוב, אולי טוב מדי, שיכללתי אותו כל חיי. זה מנתק אותי מעצמי, מהחיים. לחיים אין טעם טוב. כמה רישומים מקוריים ילד יכול לראות על הקירות? כמה ספרי מחזות הוא יכול לראות על המדפים? הוא נחנק. בסוף הוא נחנק. אם כי גם צחקנו. בסוף פחות מאשר בהתחלה, אבל צחקנו לא מעט. צחקנו צחוק איכותי.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"אסתר ועדינה", נגה אלבלך, אחוזת בית, 247 עמודים