האהבה של ולנטינה ויונתן הצילה אותם מהבדידות
הם היו חיילים בודדים שעלו ארצה לבדם בגיל צעיר, כשהם לא יודעים את השפה ולא מכירים את הסביבה. יונתן עלה בגיל 16 ממוסקבה במטרה להגשים את חלומו להתגייס לצבא, ונקלט בישוב בדרום. ולנטינה עלתה מרוסיה כבר בגיל 15, והתיישבה בקצה השני של הארץ - בקיבוץ בצפון. ואז הגורל נקש בדלת, ולא הירפה עד שהשניים התאהבו
איך הייתם מגיבים לו היו אומרים לכם שהאהבה יכולה למצוא אתכם? שאתם לא צריכים לעשות דבר מלבד לצאת מהבית ולחיות את חייכם? הסיפור של ולנטינה ויונתן הוא מסוג הסיפורים שבקלות היו יכולים לעטר קומדיה רומנטית הוליוודית. שניהם עשו מסלול דומה ועלו ארצה לבדם בגיל צעיר, בלי משפחה או חברים, כשהם לא יודעים את השפה ולא מכירים את הסביבה. יונתן עלה בגיל 16 מרוסיה במטרה להגשים את חלומו להתגייס לצבא, ונקלט בישוב בדרום. ולנטינה עלתה מרוסיה כבר בגיל 15, והתיישבה בקצה השני של הארץ - בקיבוץ בצפון.
על הבדידות: איך גברים ונשים מתמודדים איתה?
מה מביא ילדים לעלות לארץ לבדם?
"זה ישמע מוזר, אבל גדלתי על התפיסה שישראל זו ארץ זבת חלב ודבש", אומר יונתן. "התחנכתי בבית-ספר יהודי, וכנער אני זוכר את עצמי בורח ממגולחי ראש שרצו להרביץ לי. בארץ זו היתה תקופה של אינתיפאדה, ורציתי להיות חלק מסיפור גבורה".
ולנטינה מספרת שבגיל 14 היא הצטרפה לראשונה למחנה קיץ של הסוכנות היהודית, ואחרי שבוע בלבד התעוררה בה תשוקה לעלות ארצה. "אני זוכרת שאחד המדריכים במחנה אסף מאתנו פתקים כדי לשים בכותל, והמשאלה שלי היתה לעלות לישראל".
מאיפה האומץ?
"בדיעבד, זה לא היה אומץ. פשוט לא חשבתי. הייתי טינאייג'רית צעירה וחדורת מטרה.רציתי הרפתקה. בשבילי זה היה כמו מחנה קיץ מתמשך".
ואיך ההורים הגיבו להחלטה האמיצה?
"אמא שלי ניהלה את הסוכנות היהודית ברוסיה, ועזרה לכל כך הרבה אנשים לעלות לארץ. כשהתחננתי והפצרתי בפניה שזה חלום חיי, היא לא יכלה יותר לעמוד מנגד, ונתנה את ברכת הדרך. רק היום, כשאני אמא בעצמי, אני יכולה להבין כמה היה לה קשה".
יונתן: "ההורים שלי גרושים. אמא תמכה בי אבל אבא ממש התנגד. אפילו היתה לנו תקופת נתק של שלוש שנים, שבמהלכן אבא לא דיבר איתי. לדעתי היום הוא כבר גאה בי מאוד".
חיילים מצטיינים וגורל שלא מוותר
אחרי תקופת הסתגלות קשה בארץ, לחצים מצד משפחתו שישוב חזרה, ולא מעט רגעי שבר, יונתן הגשים את החלום והתגייס לצבא. הוא אף הצליח לצאת לקצונה, ובהמשך מונה לסמ"פ בגדוד קרק"ל. הקצין, שלפני שנה וחצי בקושי ידע עברית, הדהים את המערכת הצבאית וסיים את השירות בהצטיינות. ולנטינה מספרת שגם היא תמיד היתה פייטרית. "שני ההורים שלי היו קצינים, ואני זוכרת את עצמי מגיל קטן מתחפשת לחיילת עם המדים של אבא". מרגע העלייה זה היה טבעי שהיא תצטרף לגדנ"ע ותתגייס לצבא. החלום היה לשרת בצנחנים, אבל לבסוף היא שירתה כלוחמת ביחידת הבילוש של מג"ב. בדומה ליונתן, גם היא סיימה בהצטיינות.
דרכיהם של יונתן וולנטינה הצטלבו לראשונה בכנס לחיילים בודדים, שהתקיים במלון בתל-אביב ונמשך שלושה ימים, אבל המפגש המקרי ההוא לא השאיר חותם אצל אף אחד מהם. הגורל לא ויתר להם, והפגיש אותם שוב, כעבור שנה, בקורס פסיכומטרי. הם כמובן זכרו האחד את השנייה מהשנה שעברה, אבל לא הבינו את הרמז, ונפרדו כידידים.
הגורל לא התייאש, והפגיש בפעם השלישית, הפעם בטקס של קרן הישג לחיילים בודדים, בו בישרו להם על זכייתם במלגה ללימודים גבוהים. אלא שגם בפעם השלישית הם לא יצאו לגלידה. הטיימינג לא היה מדויק, והם לא היו פנויים לקשר. "הגורל תמיד דאג שנהייה אחד ליד השנייה", מספר יונתן. האמת היא שבמקרה שלהם הגורל היה עקשן כמו פרד, וכעבור שנה הם נפגשו שוב באחת מהסדנאות הרבות שעורכת קרן הישג. בסוף הסדנה ולנטינה ביקשה מיונתן טרמפ הביתה.
אז את התחלת איתו?
"מה פתאום. אני רק ביקשתי טרמפ. הוא התחיל איתי", היא משיבה בחיוך. באותו יום ולנטינה ויונתן הבינו שיש ביניהם חוט מקשר. "דיברנו על הבדידות שמחברת בינינו", מספרת ולנטינה. "בשבתות, כשכל ההורים באים לבסיס עם סירים, אני הייתי לבד. הסתכלו עליי ברחמים ותמיד הזמינו אותי להצטרף לג'חנון. יונתן מאוד הבין אותי, כי הוא עבר בדיוק את אותו הדבר. אני לא אשכח שבאחד החגים המ"פ שאל אותי, בשביל מה אני צריכה לצאת מהבסיס? הרי אין לי משפחה לעשות איתה את החג. זה היה אחד הרגעים שהכי כאבו לי".
בעקבות אותה שיחה יונתן הזמין את ולנטינה להצטרף לארוחת ראש השנה עם חברים ואמו, שהגיעה לראשונה לארץ. ולנטינה חשבה שזה יהיה מוזר, כיוון שהם אומנם מכירים שנים, אבל הם לא חברים. לבסוף היא החליטה ללכת, "כי למה לא בעצם?". בהמשך, הגיע גם משחק פוקר אצל חברים של יונתן. "שם הוא סימס לי שאני נראית מדהים, ורק אז הבנתי בעצם שהוא מתחיל איתי", היא מספרת. "משם המשכנו למסיבה עד שש בבוקר, ובעצם התאהבנו בלילה אחד". כמו בסרטים. את היציאה לאור כזוג מול כל החברים, הם עשו במסיבת פורים של הקרן. "הוא הגיע מחופש למלאך ואני למיקי מאוס", נזכרת ולנטינה. דווקא בפורים ירדו המסכות והתגלה שהם זוג רשמי. אחרי שנתיים של זוגיות הם עברו לגור ביחד, והיום הם נשואים והורים לאריקה בת השלוש.
איך היתה ההצעה? גם כמו בסרטים?
ולנטינה: "טסנו לפראג ושם, ביום האחרון, התארגנו במלון כדי לצאת למסעדה. יונתן אמר לי שהוא יורד ללובי וכבר חוזר, אלא שהוא לא חזר והתחלתי כבר לדאוג. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. הביאו לי פתק ממנו שבו נכתב שלא אדאג, שארד לקבלה ושנהג יאסוף אותי למסעדה. אלא שהנהג עשה לי טיול ארוך בכל רחבי פראג, ובמקום להירגע התחלתי להילחץ עוד יותר. לא הבנתי מה קורה. זה לא שהיה וואטסאפ אז, וגם הפלאפון שלי לא עבד".
לבסוף, הנהג הוריד אותה במסעדה שהשקיפה על כל פראג הישנה. המסעדה היתה ריקה ורק יונתן חיכה לה עם פרחים. לא חשבת שהוא עומד להציע לך? "לא. הייתי בשוק ממש", היא אומרת. "זה היה היום האחרון בפראג, אז כבר לא חשבתי שזה עומד לקרות. יונתן עשה הכול כמו בסרטים. הוא הקרין לי מצגת עם כל התמונות שלנו, כרע ברך והביא לי טבעת. ברור שבכיתי כמו שצריך". בדיעבד, הבינה ולנטינה את הבהלה המוזרה שאחזה ביונתן בדרך לצ'כיה, כשבשדה התעופה היא פתחה לו את התיק. "היה לי מזל", יונתן משתף, "היא כמעט גילתה את הטבעת".
"על הבדידות אתה אף פעם לא מזדכה"
לחתונה הגיעה כל המשפחה מקרן הישג. ולטינה מספרת שהבחורה שהעניקה להם את המלגות הרגישה כמו אמא גאה. "לא פעם אני חושבת מה היה קורה אילולא הייתי מגיעה לקרן הישג", היא משתפת, "אם לא הייתי מקבלת את המלגה ההיא, החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי. אנשים שוכחים שבסוף השירות הצבאי אתה מזדכה על הקיטבג, אבל על הבדידות אתה אף פעם לא מזדכה. להיפך, כשאין את המסגרת, זה הופך להרבה יותר קשה. קרן הישג שינתה לנו את החיים".
כאות הוקרה, החליטו ולנטינה ויונתן להקים את עמותת 'אח גדול', שבה מלגאים של קרן הישג משמשים כמנטורים לחיילים בודדים בתחילת דרכם, ולו כדי שיהיה מישהו שיחכה להם בטקסים שאליהם מגיעות תמיד כל המשפחות, ועשויים לגרום לחיילים הבודדים לחוש בודדים עוד יותר. "אומרים שרק בישראל לאמא יש את הטלפון של המ"פ, אבל לי לא היתה אמא בארץ", אומר יונתן. "בתחילת השירות לא ידעתי להתמודד עם המערכת, ועד שהצבא קלט אותי כחייל בודד, לא היה לי כסף לשלם שכר דירה וגרתי בחוף הים בנתניה". היום מלגאים של קרן הישג עוזרים לחיילים בודדים להילחם בדבר היחיד שהם לא יודעים להילחם בו – הבירוקרטיה.
מה הייתם אומרים לחיילים בודדים שמשתוקקים להכיר ולהתאהב?
ולנטינה: "הרבה חיילים בודדים נוטים להסתגר בתוך עצמם. אני מציעה לצאת מהקליפה ולא לפחד. ברגע שנפתחים ומתחברים, כשהולכים לאירועים, מוצאים שיש כל כך הרבה אנשים שמרגישים בדיוק כמוך. הרבה אנשים גם רוצים לעזור. אני אומרת, אל תתביישו, תוותרו על ההרגשה שלא נעים לכם".
יונתן מאשר: "יש הרגשה של בדידות אבל אתה אף פעם לא בודד, כי יש אלפי אנשים שרק רוצים לעזור. יש משהו מאוד יפה בפתיחות של האנשים בארץ. כל ההצלחות שלי הן בזכות אנשים שפגשתי בדרך. אם אתה רוצה שדברים יוצאי דופן יקרו לך, תהיה יוצא דופן בעצמך. בסופו של דבר, זה היה מסע מעצים".
בפורים הקרוב, עשור לאחר שנפגשנו לראשונה, אחרי שש שנות נישואין וילדה אחת, יגיעו הזוג לסגור מעגל ולחגוג במסיבה של קרן הישג לחיילים בודדים. את הסיפור שלהם אפשר לסכם במשפט אחד: מה (או מי) שצריך להיות שלך - יהיה שלך. "הכול קורה מסיבה מסוימת", מדגיש יונתן. לפעמים זה רק עניין של זמן.
- קרן הישג פותחת בימים אלה את שעריה לחיילים בודדים לקבלת מלגות.
