הנושא שנתניהו והגנרלים עדיין מתעלמים ממנו
מערכת הבחירות מתנהלת תוך התעלמות מהסוגיה הפלסטינית שמחכה להתפוצץ מעבר לפינה. אצל הליכוד זו מדיניות, אצל גנץ זו סתם צביעות
(Photo: AFP)
בתוך מבול הנאומים, המסרים, הציוצים והסרטונים שנוחת על הישראלים לקראת הבחירות, נעדרת באופן בולט התייחסות המפלגות המובילות לנושא החשוב ביותר לזהותה של המדינה ולעתידה – יחסינו עם הפלסטינים. אמנם החשדות לפלילים של ראש הממשלה גורמים לכך שהבחירות הופכות להיות למעין הצבעת אמון או אי-אמון בבנימין נתניהו, אך דומה שהערפול שננקט בנושא הפלסטיני הוא מכוון.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
שגיאת העבר רודפת אותנו והבחירות מתקיימות במציאות וירטואלית, כאילו אנחנו חיים במזרח התיכון ללא פלסטינים. אך ביום שלאחריהן נתעורר למציאות הקשה שסביבנו. האם תהליך היקיצה הכואב ייכפה עלינו בהתפרצות אלימה בעזה, בגדה, בהר הבית ו/או בבתי הסוהר? האם דרך היום שאחרי אבו-מאזן, שלא יחיה לנצח? האם נתעורר רק אחרי קריסת הרשות הפלסטינית וחיסול שיתוף הפעולה הביטחוני שמציל חיי ישראלים? האם בהגשת תכנית השלום האמריקנית, שעל-פי מדיניות טראמפ עד היום כנראה תוביל להסלמה, ולא לרגיעה באזור?
לא ניתן לחזות מה יהיה הגורם שיביא להתפרצות, אך אם נמשיך בדרך הנוכחית היא תגיע, וכשתגיע, נבין שבחרנו את מנהיגינו מבלי שנדע מה עמדתם בנושא שיקבע את עתידה ודמותה של ישראל.
חיוני להחליף את נתניהו, שהסית, השחית והרס את הממלכתיות הישראלית שעוצבה על ידי הרצל ז'בוטינסקי, בן גוריון ובגין. זהו תנאי הכרחי לתחילת הריפוי של החברה הישראלית, אך זה אינו תנאי מספיק. אם נקבל את המשך המדיניות, גם מינוס ההסתה והשחיתות, אנחנו עדיין צועדים לעבר עתיד המביא לסוף הציונות. הבחירות הן לא רק משאל עם על סגנון ההנהגה, אלא צומת שבו עלינו להחליט באיזו דרך אנחנו רוצים ללכת.
מפלגת כחול לבן, הנראית כתקווה להחלפת שלטון נתניהו, לא הבהירה את מדיניותה בנושא הפלסטיני. האם היא בעד פתרון שתי מדינות לשני עמים? אם כן, כיצד היא מציעה להתקדם? אמנם האמירה שצריך למצוא דרך שבה לא נשלוט על עם אחר היא משמעותית, אך לא די בה. יש ממד לא מבוטל של צביעות במסר של מפלגת הגנרלים שאומר ש"הביטחון קודם לכל" מבלי לקשר זאת עם העובדה ששליטתנו ב-2.7 מיליון פלסטינים בגדה והמשך הנוכחות האזרחית בשטחים מחליש את יכולת צה"ל לספק הגנה לישראל ומהווה את אבן הנגף העיקרית ליכולתנו ליצור ולהשתלב בקואליציה אזורית מול איראן ושלוחותיה באזור. ללא התייחסות רצינית לפתרון הסוגיה הפלסטינית, היומרה להביא ביטחון הופכת לאמירה ריקה וחסרת כיסוי.
בני גנץ מבקש את אמון הישראלים תוך הבטחה למהפך – אבל המהפך הוא לא רק פרסונלי נגד ביבי אלא מהפך של תפיסת עולם: מפאסיביות ותבוסתנות של ניהול הסכסוך לתפיסה מובילה ואסרטיבית של ניהול הסדר. גנץ מבקש את אמון הישראלים שרוצים לראות כאן שינוי ומבטיח שיעשה אחרת כי אפשר אחרת, אבל כל עוד הוא לא מוכן להתחייב לשתי המדינות, הוא מציע לנו עוד מאותו דבר.
יום שישי מתוח בהר הבית (צילום: גיל יוחנן)
אורני פטרושקה (מימין) ועמי איילון(צילום: אילן ספירא, ירון ברנר)
מצער שהמפלגה שלהם לא מובילה את הקו הברור של האמירות הללו בקמפיין הבחירות. העמימות של גנץ מתבטאת הן במצע מפלגתו, שמדבר באופן אמורפי על "תהליך היפרדות", ויתרה מזו – בכך שהוא רואה את מפלגת הליכוד, שמתנגדת לכל התקדמות מדינית, כשותפה טבעית בקואליציה.
לעומת מפלגת כחול לבן, ראויה לשבח מפלגת העבודה שפרסמה תוכנית שבמסגרתה היא קוראת להקפאת הבנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות, לחקיקת חוק פינוי-פיצוי מרצון למתנחלים שגרים מחוץ לגושים, ולעריכת משאל עם לגבי הכפרים הערביים שסופחו לירושלים. שלושת הצעדים הללו יאפשרו תנופה במאמצים להסדר מדיני, ואפילו בהעדר פרטנר להסכם קבע, יאפשרו את תחילתו של תהליך עצמאי לעיצוב מציאות של שתי מדינות, שהוא תנאי יסודי בשמירת זהותה של המדינה כביתו הבטוח והדמוקרטי של העם היהודי ושל כל אזרחיה.
על מנת לא לקבל את מדיניות נתניהו צריך שהמפלגות שחרתו על דגלן שפיות מדינית וסדר עדיפויות נכון לגבי הצורך בשמירת ערכי הציונות וזהותה של ישראל –העבודה ומרצ – יהוו משקל משמעותי בגוש המרכז-שמאל. ובמיוחד חשוב שנושא הסכסוך, שהוא הנושא הקריטי לקיומנו באזור, לא יידחק לשולי הדיון הציבורי.
- אלוף (מיל') עמי אילון, היה מפקד חיל הים וראש השב"כ, לשעבר וחבר בהנהלת תנועת "עתיד כחול לבן" ומרכז מולד. אורני פטרושקה הוא יו"ר עתיד כחול לבן ומרכז מולד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
אורני פטרושקה ועמי איילון
צילום: אילן ספירא, ירון ברנר
מומלצים
