"המין החזק": מצאנו משהו רע על רות ביידר גינסבורג - הסרט הזה
אחרי הסרט התיעודי, מגיע הסרט העלילתי על שופטת בית המשפט העליון שהפכה לאייקון תרבותי. אבל אל תצפו לסיפור סוחף ומעורר השראה - "המין החזק" מלא בקלישאות ליברליות ומרגיש כמו הפקה בינונית של הולמרק
"המין החזק" (On the Basis of Sex) הוא עוד פנטזיה דידקטית וטרחנית של העצמה נשית שנדמה כאילו הונדסה לרגל יום האישה הבינלאומי. הוא מבוסס על סיפורה של רות ביידר גינסבורג, שופטת בית המשפט העליון האמריקני שהפכה לאייקון תרבותי ופמיניסטי. התוצאה היא סרט שמריע לגיבורה שלו. הדמויות הן קלישאות ליברליות, כל שורת דיאלוג נחתמת ברצף של סימני קריאה, והעלילה מנוהלת בצורה יבשושית ומעייפת.
זהו הסרט השני השנה המוקדש למשפטנית היהודייה המהוללת. הסרט המוקדם יותר הוא RBG הדוקומנטרי-הצדקני שקטף מועמדות לאוסקר (הוא הפסיד אותו ל"סולו חופשי"), ולקה בדרכו בהצגה של גינסבורג כז'אן ד'ארק של עולם המשפט.
לא כאן המקום להתעכב על הדרך שעשתה גינסבורג משנת 1956, עת החלה את לימודיה בהרווארד והייתה אחת מתשע נשים במחזור שהכיל 500 סטודנטים (במקביל היא ערכה את כתב העת המשפטי-היוקרתי של המוסד), ועד שדמותה התקבעה בתרבות הפופולרית. סביר שאין עוד שופט בבית המשפט העליון האמריקני שגורר בעקבותיו עדת מעריצים שמצטלמים איתו ומתהדרים בקעקוע שלו. Notorious RBG, כפי שהיא מכונה, אף זוכה לחיקוי קבוע ב"סאטרדיי נייט לייב" על ידי קייט מק'קינון, שכבר הטביעה בתורה את הביטוי: "You just got Ginsburned".
"המין החזק", שבוים על ידי מימי לדר ("תעביר את זה הלאה") ונכתב בידי דניאל סטיפלמן (שהוא גם אחיינה של גינסבורג), הוא אחד מאותם סרטים שמתהדרים בחשיבות-עצמית. אין בו סצנה שאינה מלווה בנאום חוצב להבות או ניים-דרופינג של דמויות מובילות במאבק הפמיניסטי של שנות ה-70. מי שלא יודע במי מדובר – אל דאגה. התסריט ימצא הזדמנות להסביר מי הן גלוריה סטיינם ודורות'י קניון (ששמה נכתב בענק על הלוח) כדי לחסוך לצופה הבור את החיפוש בוויקיפדיה.
הסרט עוקב אחר לימודיה וראשית הקריירה המשפטית של גינסבורג (בגילומה של פליסיטי ג'ונס), ומאבקה הנחוש באפליה מגדרית מצד הרשויות באמריקה. הוא מתמקד באחד מהישגיה הראשונים – ייצוגו של גבר לא נשוי שמטפל באם חולנית אשר מופלה לרעה מבחינת הקלות מס. מסתבר, אגב כך, שהמחוקק לא לקח בחשבון את האפשרות שמישהו, מלבד נשים נשואות שמקומן הרי בבית, זכאי להטבה הזו, ועל כן מדובר באפליה על בסיס מין (שמו המקורי של הסרט). אך אירוני הוא, שהצד המופלה-לרעה במאבק המשפטי שהיא מנהלת הוא גבר.
הסרט אומר שהמאבק הזה לא היה אפשרי לולא היו לצדה בעל תומך, בעצמו עורך דין מבריק בתחום המיסוי (ארמי האמר), ופעיל נמרץ של האיגוד האמריקני לחירויות אזרחיות (ג'סטין ת'רו). ה"רעים" הם, כמובן, הגברים הלבנים הקשישים שנמצאים בצמרת המשפטית. בסרט הם מיוצגים על ידי דיקן ביה"ס למשפטים בהרווארד (סם ווטרסטון) ומרצה נשוא פנים (סטיבן בולט) – המשותף לשניהם הוא ההסתייגות המוחלטת מנוכחותן של נשים בלימודי המשפט.
כמו הסרט התיעודי (הבינוני) על אודותיה, "המין החזק" מצדיע לאישה שנלחמה בעד שוויון. כמובן, לא עניין שיש להקל בו ראש, אבל מכאן ועד סרט שנראה יותר כמו הנפת שלט בעצרת תמיכה – המרחק הוא רב. אין דמות או שוט בסרט שלא מאדירים את דמותה של גינסבורג, והדברים נכונים במיוחד בכל הקשור למשחקה של ג'ונס. נדמה שגינסבורג בגילומה אינה מזיעה, מזדיינת, אוכלת או משתינה. ג'ונס מגלמת אידיאה, לא דמות. הריחוק הרגשי מהסרט הוא בהתאם.
הציר הסכמטי והפשטני שמשרטט "המין החזק", מוצא את דורות'י קניון (בגילומה של קאת'י בייטס) כמנהיגה פמיניסטית מפוכחת ונואשת שמייצגת את העבר, ואת גינסבורג כמי שמייצגת את הגל השני של התנועה ("תשני את הדעות ואחר כך את החוקים", מציעה לה קניון, בעוד גינסבורג תפעל בדיוק ההיפך). הסרט לא בדיוק מסביר מהו הרקע שממנו צמחה התודעה הפמיניסטית של גינסבורג, ועל פיו נדמה שכמעט ולא היו במקביל אליה דמויות מופת פעילות נוספות. בתה המתבגרת של השופטת מייצגת, איך לא, את עתידו של המאבק הפמיניסטי.
באקלים הנוכחי בארצות הברית, המחשבה על שופטת ליברלית שמתמנה לבית המשפט העליון היא בגדר כמעט-פנטזיה (גינסבורג מונתה למשרה על ידי הנשיא קלינטון). גם בישראל, דרך אגב. אבל הסרט נושא את בשורתו במידה של עומק ומורכבות שמאפיינים את תוצרי ערוץ הולמרק. מבחינה זו, יש משהו מיושן בסרט הזה – רחוק כל כך מהברק, התחכום וההשראה שמזוהים עם האישה הגדולה-קטנה (כמטר וחצי) שבמרכזו. בסביבה הגברית הלא מבריקה, נטולת תחכום וחסרת השראה שהסרט מתאר – מאבקה של גינסבורג נדמה כמו קרב שתוצאותיו ידועות מראש.
