יפעת בת ה-38 במצב אנוש - חייבת לב וריאות חדשים
קוצר נשימה ועייפות הובילו את יפעת קרקו לסדרת בדיקות שאבחנו שהיא סובלת מיתר לחץ דם ריאתי. בשנים האחרונות מצבה הלך והחמיר והיא כעת מאושפזת במצב אנוש מחוברת למכונת החייאה, כשרק תרומת לב וריאה יצילו את חייה. בעלה משה: "יפעת נלחמת בכל כוחה, אין לי חיים בלעדיה"
יפעת קרקו החליטה להתעלם מקוצר הנשימה והעייפות שהחלה לחוש במאמצים קלים, עד שהמצב הלך והחמיר והוביל לסדרת בדיקות רפואיות שגילו שהיא סובלת מיתר לחץ דם ריאתי.
לחתימה על כרטיס אדי
היא החלה בטיפולים רפואיים אולם לפני חודש וחצי חלה הידרדרות קשה והיא אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ. כיום היא מחוברת למכונת לב ריאה, כשהיא מוגדרת במצב אנוש. רק השתלת לב וריאות עשויים להציל את מצבה.
"המחלה שיתקה לי את החיים"
לפני כשלוש שנים, כתבה קרקו, תושבת נעלה בת 38, בוגרת לימודי משפטים ונשואה למשה, מתכנת, טור אישי כאן ב-ynet בו היא סיפרה על תלאות המחלה אותה עברה במרוצת השנים האחרונות: "בהתחלה עלתה האפשרות שקוצר הנשימה והעייפות הם מלחץ נפשי. נפגשתי עם פסיכולוג ולרגע לא נתנו לי להרגיש שאולי יש משהו מעבר, גם כשברקע אימא שלי שנפטרה מלחץ דם ריאתי.
"בדיקת האקו לב ואינספור בדיקות נוספות גילו שגם אני סובלת מהמחלה. המשבר היה גדול ושיתק לי את החיים. בראשי כבר דימיינתי את המוות, את הסוף.כעסתי על הגוף שלי שבגד בי. התחלתי לשאול את עצמי 'למה זה קרה לי?', 'למה אני?' ו'איך אני מודה עכשיו בפני אנשים שקשה לי?'.
"המחשבות על החיים היו דיכאוניות, העתיד נראה שחור, כעסתי על העולם והתעצבנתי על עצמי. הענשתי את עצמי. כל מה שמצאתי על המחלה באינטרנט הצביע על תוחלת חיים של ארבע שנים. חישבתי את קיצי לאחור. שנה אחרי שהתחתנו, אמרתי לבעלי שזה כנראה הכיוון אליו אני הולכת ושיהיה מוכן. שככה הסיפור שלנו יסתיים".
היא מוסיפה ומספרת: "נאבקתי בעצמי לצאת מהמרה השחורה. בתוך תוכי אני טיפוס אופטימי ונלחמתי כדי למצוא שוב את הכוחות. קיימתי עם עצמי המון שיחות מוטיבציה. שיננתי שאולי יהיה קשה, אבל בטוח יהיה בסדר. שכל מקרה לגופו והמקרה הזה הוא של גופי, שעליי להתאפס, לצאת מזה, להתגבר על זה ולקבל את זה.
"הייתי צריכה להסתגל לחיים חדשים, ויתרה מזאת להסתגל לעצמי מחדש. להודות במגבלות שלי ולהבין שמעכשיו אעשה את אותם הדברים, אבל לאט. לקבל את העזרה מהסובבים אותי, אותה עד כה סירבתי לקבל. להיות פחות מושלמת, אבל שלמה. או כמו שאני נוהגת להגיד לעצמי - הגוף שלך הוא כמו סוללה באייפון, כשהאחוזים נמוכים עלייך לנצל זאת בצורה הנכונה והטובה ביותר".
"הבן שלה בן ה-3 כל הזמן מחפש את אימא"
בחודש האחרון חלה הידרדרות נוספת במצבה של יפעת, והיא הועברה לאשפוז ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים בילינסון. מצבה המשיך להידרדר ובימים האחרונים היא חוברה למכשיר ה"אקמו", מכונת לב ריאות שמוציאה את הדם מהגוף, מחמצנת אותו במקום הריאות, ומחזירה אותו לגוף. המכשיר אמור להעניק לה עוד כמה ימים של חיים, עד שיימצא אולי תורם פוטנציאלי.
"לא סיפרנו כלום לבן שלנו בן ה-3", אומר משה קרקו, בעלה של יפעת, שהכיר אותה כבר בשנת 2001, זמן קצר לאחר השחרור מצה"ל, "מה מספרים לילד? שאימא הלכה לתקן את הרגליים שהתנפחו והיא תחזור. הוא שואל כל הזמן מתי אימא באה. הדמעות שלנו זולגות מאליהן, ואנחנו עונים לו בקול חנוק – עוד לא, אימא עוד אצל הרופא".
הוא מוסיף: "אני משתדל להיות חזק בשביל יפעת. היא האור של חיי. אבל בכל רגע שבו אני לבד, אני לא מפסיק לבכות. אין לנו יום ואין לנו לילה. כל טלפון הכי קטן מקפיץ, מעורר תקווה שאולי מצאו לה לב וריאות, ומפחיד עד אימה שמא זו הבשורה הרעה שממנה אנחנו כל כך מפחדים. התחושה היא שנלקחה מאיתנו השליטה בחיים ואנחנו בסערת רגשות קשה ואיומה.
"יפעת תמיד הייתה אופטימית, היא אישה חזקה שגם עכשיו נלחמת כמו לביאה", הוא מוסיף, "היא מנסה בכל הכוח גם לחזק אותי, אבל המחלה הכניעה אותה. נשאר לנו להיאחז בתקווה אחת, שאם מישהו חלילה נקלע למצב בו הוא מתלבט האם לתרום את איברי יקירו שהלך לעולמו, הוא ינסה לעצום עיניים, ולחשוב שבחדר קטן בבית החולים, שוכבת יפעת שלי, שכל כך רוצה לחיות".
לפנייה לכתב/ת 
