בעוטף עזה לא רואים את הסוף
שדות שרופים, עשן אופף ורעש תדיר של פיצוצים – כך נראים חיינו. הילדים שלנו לומדים שבלון זה משהו מסוכן. זאת דרך חיובית לגדל ילד? מירב כהן מעין השלושה מספרת על השגרה בעוטף עזה מאז ליל הסדר האחרון
מערכת הבחירות הנוכחית עוברת ברפרוף מעל עוטף עזה. פה ושם מי מהמועמדים מבקר באזור, פעם בכמה ימים מישהו מותח ביקורת על תשלום הפרוטקשן לחמאס, וליד האוזן עוברים הדיווחים הלקוניים על עוד הפגנה על הגדר. פחות או יותר שם זה מסתיים. שנה רצופה של טרור מתיש על הגדר בקושי מקבלת ביטוי בסרטוני המפלגות ברשת, אף אחד לא נכנס לריבי פייסבוק סביב הנושא, ובאופן כללי מעדיפה מדינת ישראל לעסוק בפוסט אנמי של רותם סלע על פני מה שמתרחש בגבול עזה כבר 51 שבועות, אגב צילוק ילדים, התשת הוריהם והחרבת אלפי דונמים של חקלאות. שגרה שכזאת, ייאוש שכזה.
איש מתושבי עוטף עזה שישב בליל הסדר האחרון מסביב לשולחן לא דמיין שהמחאה האלימה שהחלה באותו ערב על הגדר תלווה אותו עד חג הפסח הבא. אחת מהם הייתה מירב כהן, אם לארבעה מקיבוץ עין השלושה, שמספרת מה המשמעות של חיי היום יום תחת האש, העשן, רעשי הפיצוצים, והידיעה הברורה שעימות גדול יגיע בסוף:
בליל הסדר בשנה שעברה עמדה באוויר דאגה, חשש, מתח. זאת הייתה התחלה של משהו רע מאוד. בכל יום שישי מאז, ולאחרונה בכל יום, הפלסטינים בעזה דואגים שנזכור אותם. אם זה בפיזור גז, אם זה בשריפות, אם זה בפיצוצים וזריקת מטענים על חיילים. יש אקשן. הרבה אקשן באוויר.
התרגלנו לפיצוצים, אבל עדיין, כשיוצאים לטייל ורואים את השדות שרופים, את כל העשן שעולה מהמוקדים של הצתת הצמיגים, ההרגשה היא לא נעימה. ככה לא צריך לחיות. מדברים על חוסן? יש שחיקה של החוסן. כל פעם הוא נשרט עוד קצת ועוד קצת. עד מתי? לא רואים את הסוף.
הילדים יודעים מה קורה, כל אחד בהתאם לגילו ולרמת הבנתו. הם מבינים שמשהו קורה לא רחוק מהבית ושומעים את הבומים, הם שוב ושוב שואלים שאלות ושוב ושוב מקבלים מאיתנו הסברים, אבל המתח באוויר. הם הולכים לישון כשברקע פיצוצים שמרעידים את הבית ומרעידים אותנו. זו לא צורה חיובית לגדל ילד.
אני מאוד מקווה שיהיה מי שידע לפתור את זה. חייב להיות פתרון. אני לא יודעת להצביע עליו, אבל יש מספיק אנשי מקצוע שנבחרים כדי לתת פתרונות בדיוק לסוגיות האלה. אנחנו מצפים ממי שייבחר שידע להחזיר לנו את השגרה.
שגרת החירום והחיים מסבב לסבב לא מתקבלים על הדעת והם משהו שלא נסכים לו. כל משאית שעוברת מקפיצה אותי. כשזורקים את הפח הירוק זה מקפיץ אותי. אני קופצת גם כשאני שומעת רעשים שבעצם לא קיימים. אתמול בערב שהבת שלי שאלה: "אימא, כולם שמעו צבע אדום או זה היה בדמיון שלי?". זה קורה. החושים שלנו מאוד מחודדים, ולא בכיוון הנכון.
אנחנו שומעים ביקורות נגד "הבכי" שלנו, "ההתבכיינות". אבל טרור לא מתחזק מבכי. טרור מתחזק מזה שלא יודעים לטפל בו, מכסף שמעבירים וגורמים לצד השני להבין שבעזרת טרור מקבלים כסף. טרור נגרם מחוסר הרתעה. הבעיה היא הטרור, לא הבכי.
אם ידעו לטפל בטרור על כל סוגיו - בלונים, שריפות, עפיפונים, מטענים - לא יהיה צורך לבכות וכל אחד ימשיך לחיות את חייו השלווים והנעימים כמו שמגיע לכל אדם. מגיע לנו פתרון, מגיע לנו חיים שקטים.
לפנייה לכתב/ת 
