המדריך לקורא ה"משכיל": אמ;לקנו לכם את יצירות המופת שכל אחד חייב להכיר

במדור הספרים של ynet, אנחנו מאמינים כי קריאה היא פעילות נשגבת. לשבת מול האח, כלומר, הרדיאטור, עם כוסית וויסקי - טוב, נו - קולה מהפחית, לפתוח איזו יצירת מופת ולצלול לעולמות אחרים: "אדם שקורא חי אלף פעמים לפני שהוא מת. זה שאינו קורא - חי רק פעם אחת", כתב ג'ורג' ר. ר. מרטין. "לעולם אל תבטח באיש שמגיע בלי ספר", הפציר הסופר למוני סניקט. ואמילי דיקינסון הייתה סבורה ש"אין ספינת קרב טובה כמו ספר, כדי להפליג לארצות רחוקות".

כל מילה חברים, אבל בינינו, יש גם משהו מטיל מורא בספרים הגדולים: לפתוח את "מובי דיק" זה כמו לקפוץ לתוך לוע של לוויתן ראשתן גדול-ראש. לצלוח מאות עמודים, בשני כרכים, של "דון קיחוטה", זה כמו להילחם בטחנת רוח. ולגבי "התופת" של דנטה - תשלימו לבד.

מארק טווין, אדם שככל הנראה התנסח גם ביומיום שלו בציטטות, היטיב לומר כי "ספר קלאסי הוא ספר שכולם מהללים ואיש אינו קורא". עם המחשבה הזו, החלטנו להתחפש לרובין הוד של ספריית בית אריאלה, לצלול למענכם אל עשר קלאסיקות גדולות ולחזור עם אמ;לק (ארוך מדי, לא קראנו). האם יש בכך רידוד? האם זהו פשע ספרותי? האם זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שרע בדור הזה, בתקופה הזו? ייתכן.

על כן, כולנו תקווה שבסוף הכתבה הזו תבחרו לקחת לידיכם את אחד הטקסטים הקאנוניים הבאים, מפסגות היצירה האנושית - ותתנו לו צ'אנס. מי שיקדיש מזמנו, יוכל להתגאות. אם לא יזדמן לכם, לפחות תוכלו לדעת על מה אנשים מדברים כשהם מדברים על "יוליסס" (ולא נשפוט אתכם אם ברגע של חולשה, תעמידו פנים שקראתם).

אודיסאה(הוצאת שוקן)

האודיסאה / הומרוס

אמ;לק: מכירים את זה שאתם גיבורי מלחמה שתקועים באי של קליפסו, מסוכסכים עם פוסידון כי עיוורתם את העין היחידה של בנו הציקלופ, ובדרך חזרה לאיתקה נאלצים לצוף עשרה ימים על קרש, להתייעץ עם נביא עיוור, להתחרות מול ספורטאים פאיקאים מקצועיים, להתחפש לאיש זקן – ולקינוח, כשאתם סוף כל סוף מגיעים הביתה, לשחוט יחד עם הבן שלכם את המחזרים שעגבו על רעייתכם בעשר שנות ההיעדרות? אז אודיסאוס. לפחות אתנה וזאוס היו בצד שלכם.

ואפילו בפחות מילים: יווני אחד הלך הלך הלך הלך הלך הלך הלך והגיע הביתה.

מוסר השכל: לפי המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס, הסיפור של אודיסאוס מלמד אותנו שלעתים המסע חשוב לא פחות מהיעד.

מדד קושי: תרגום שאול טשרניחובסקי, שנחשב לקלאסיקה בפני עצמו, לא קל לקריאה. לראיה, המילים הפותחות: "כני לי מוזה". התרגום של אהרן שבתאי, לעומת זאת, קולח ונהיר, יומיומי כמעט, ואפשר לגמוע אותו בקצב. ואגב: זה בחרוזים.

למה לקרוא: כי זהו הסיפור המכונן של התרבות המערבית, והוא שופע סצנות אקשן.

זמן קריאה משוער: כ-14 שעות, או 8 צפיות ב"אחי, איפה אתה?" (המבוסס על האפוס).

בעקבות הזמן האבוד(הספריה החדשה)

בעקבות הזמן האבוד / מרסל פרוסט

אמ;לק: גבר צרפתי נזכר בפעם ההיא שטבל עוגיית מדלן בתה, ומשם נזכר בכל השאר, כשמציאות נמזגת בדמיון: ילדותו המאושרת, הבחורות בהן התאהב, משפחותיהן, יחסיו עם אמו, מכרים שנקרו בדרכו, עוד קצת יחסיו עם אמו וקיתונות של ניתוחי יתר עצמיים (מאה שנים לפני דור ה-Y). מניין הדמויות הנזכרות: כאלפיים.

ואפילו בפחות מילים: מה שמו לך בעוגיה הזו?

מוסר השכל: החיים שלנו מלאים ועשירים ממה שלפעמים נדמה לנו. וגם: מי שנותן פתח לזיכרונות העבר, עלול לשקוע בהם כבבוץ טובעני.

מדד קושי: פרוסט כותב באופן סוחף, אבל לפעמים הקריאה דומה להאזנה לחלום מלא פרטים שהשותף שלכם חלם לפני שבועיים. מכירים את התחושה?

למה לקרוא: ההתחקות הבלתי מתפשרת של פרוסט אחר משמעות החיים היא הישג ספרותי חסר תקדים, שכולל רגעים של התעלות וזיכוך.

זמן קריאה משוער: שבעת הכרכים של המקור הצרפתי כוללים 4,125 עמודים: כ-140 שעות קריאה, שבמהלכן אפשר לצפות בכל פרקי "הסופרנוס" ו"הסמויה" גם יחד.

החטא ועונשו(ידיעות ספרים)

החטא ועונשו / פיודור דוסטויבסקי

אמ;לק: כמו רבים אחרי סיום התואר הראשון, בחור בשם רסקולינקוב מוצא עצמו משועמם, ומחליט לעשות טיול קטן – בנבכי הטירוף: הוא מתכנן בקפידה רצח של אישה זקנה, מלווה בריבית, וכשהעניינים משתבשים, הורג גם את אחותה. ייסוריו גורמים לו ללקות בפרנויה קשה, ומעמתים אותו עם השדים הפרטיים שלו – שהם גם השדים של רוסיה כולה (על פי דוסטויבסקי): חוסר משמעות, התפקרות וניהיליזם. רק לאחר שהוא מתנחם בחיקה של סוניה, משאת נפשו, הוא מחליט להתוודות, ומסיים בכלא.

ואפילו בפחות מילים: יורים ובוכים, גרסת ספרות המופת.

מוסר השכל: דוסטויבסקי היה נוצרי אורתודוקסי אדוק, שחשב שחוסר אמונה ועיסוק עצמי מופרז מובילים לחיים ריקים, שמביאים להתדרדרות מוסרית ועליבות כללית.

מדד קושי: יש שני ז'אנרים ספרותיים שנפתחים ברשימת כל הדמויות: מחזות - ורומנים רוסיים. אצל הרוסים, כל דמות נקראית גם בשניים או שלושה שמות שונים, בהם ניתן להשתמש לסירוגין. אם תצליחו לעקוב, אתם מסודרים.

למה לקרוא: דוסטויבסקי הוא אמן-שפה שאין שני לו: הוא נכנס ויוצא מתודעת הדמויות, מחליף משלבים לשוניים כמו גרביים, מוזג אירוניה וחמלה, מזעזע וקורע מצחוק. זו ספרות במיטבה.

זמן קריאה משוער: כ-20 שעות, או 6 צפיות בעיבוד הקולנועי הבריטי מ-2002.

יוליסס(כנרת זמורה ביתן)

יוליסס / ג'יימס ג'ויס

אמ;לק: יום בחייהם של ליאופולד בלום וחברו סטיבן דדלוס. פרקי הספר מתכתבים עם סיפורי האודיסיאה (ע"ע), ומתארים את שיטוטי השניים בדבלין. זה רק נשמע פשוט: התודעות של הדמויות משתלטות על הטקסט, התיאורים אינסופיים, וגולת הכותרת: מונולוג הסיום של מולי, אשתו של ליאופולד, עם הרבה העצמה נשית ואפס סימני פיסוק. מספרים שג'ויס הקדיש יום שלם רק כדי להעלות על כתב את האופן שבו נשמע גל.

ואפילו בפחות מילים: שני חובבי ספרות חפרנים עושים את דבלין.

מוסר השכל: זוכרים את הציטוט ההוא של מארק טווין מההתחלה?

מדד קושי: נאמר זאת כך: אחד המומחים הגדולים בישראל ל"יוליסס" הוא עפר שלח, שכתב את "המדריך ליוליסס" (עם אביו), וכדאי להזכיר - הוא גם בין היחידים שהצליחו לפענח את מצע "יש עתיד". 

למה לקרוא: כי אם תצליחו לצלוח את יוליסס, שום אתגר לא יהיה גדול מדי עבורכם.

זמן קריאה משוער: כ-28 שעות, או ארבע טיסות לדבלין.

יסוריי ורתר הצעיר(כרמל)

יסוריי ורתר הצעיר / יוהאן וולפגנג פון גתה

אמ;לק: ורתר הוא בחור צעיר עם נשמה של דוד זקן, שממש כמו אנשי הזרם הספרותי, אמנותי ופילוסופי "הסער והפרץ" שאתם כל כך אוהבים - מרגיש קצת אבוד, ומחפש תשובות בטבע. הוא עובר לכפר קטן, מצייר ומתבונן, ומתאהב שם בלוטה. הוא יודע היטב שהיא מאורסת, אך משקיע בה בכל זאת את כל המניות של לבו. מכאן שוקע במרה שחורה, משנרקל בדכאון על פני כך וכך עמודים - ובסוף יורה בעצמו. ת.נ.צ.ב.ה.

ואפילו בפחות מילים: אהבה זה כואב.

מוסר השכל: כשמישהו מאיים להתאבד בכל עמוד שני - מוטב להקשיב לו.

מדד קושי: קריא, אבל דורש סבלנות (אי אפשר למנות את מספר הפעמים שביטויים ברוח "הו, לוטה!" מופיעים בספר).

למה לקרוא: "יסוריי ורתר הצעיר" היה להיט מטורף בקרב בני נוער בזמנו והחליפה הכחולה-צהובה של ורתר בישרה על טרנד אופנתי היסטרי. יש גם את הסיפורים המפורסמים על צעירים רגישים שהתאבדו בעקבותיו. אולי זה בעצם לא כל כך משכנע.

זמן קריאה משוער: כ-5 שעות, או שבעה אלבומי אימו (זוכרים את הלהקות של הבחורים הרגישים עם הפוני הארוך מ-2005?) אקראיים מהמדף.

דון קיחוטה(הספריה החדשה)

דון קיחוטה / מיגל דה סרוואנטס

אמ;לק: גבר ספרדי בגיל העמידה קורא יותר מדי ספרי אבירים, עד שהוא משתכנע שהוא עצמו אביר שנקרא לקרב, רק איזה קרב - גם לו עצמו לא ברור. בהתאם, הוא ממציא לעצמו גבירה אהובה - בחורה כפרית שאינה מכירה אותו, ומכנה אותה דולסיניאה, וגם מוצא לעצמו סוס כחוש ונושא כלים שמנמן בשם סנצ'ו פנצ'ו. כך הוא יוצא להילחם באויבים דמיוניים וטחנות רוח.

ואפילו בפחות מילים: משבר אמצע החיים בסגנון המאה ה-17. במקום אופנוע, סוס.

מוסר השכל: בעולם, ילד, אין מקום לסתם חולמים, וכו'.

מדד הקושי: סרוואנטס משתמש בשפה מליצית, על מנת ללעוג – וגם לחגוג – את הספרות של זמנו, והתרגומים לעברית (למשל, זה המוצלח של ביאטריס סקריוסקי-לנדאו ולואיס לנדאו) מחקים את סגנונו. על אף שהעלילה קלילה לגמרי, השפה תהווה אתגר לקוראים שאינם בכושר שיא.

למה לקרוא: כי סרוואנטס מוכיח שלא ממש השתננו: גם במאה ה-17 הומור של נפיחות, נונסנס ומודעות עצמית נחשב לסוגה פופולרית במיוחד.

זמן קריאה משוער: כ-28 שעות קריאה לשני הכרכים, או כ-480 האזנות רצופות לשיר "זה הכל בשבילך". תחליטו בעצמכם.

מובי דיק(ידיעות ספרים)

מובי דיק / הרמן מלוויל

אמ;לק: ישמעאל לא ממש מסתדר עם חייו על היבשה, וגומר אומר להצטרף לספינה של ציידי לוויתנים. על סיפון ה"פקווד" הוא פוגש את קפטן אחאב - בחור קצת אובססיבי שעושה סטוקינג חוצה ימים למובי דיק, לוויתן שפעם לקח לו רגל - ואת המלחים: סטארבק (שנתן את שמו לרשת הקפה המפורסמת), צעיר שחור בשם פיפ, גבר פרסי בשם פדאללה ואחרים. הספר גדוש בתיאורים ארכניים של שימושים אפשריים בשמן לוויתנים, דיונים תיאולוגיים, מושגים ימיים - ועוד כמה דברים שפעם יכולתם למצוא רק באנציקלופדיה. בסופו של דבר, אגב, מובי דיק מנצח וכולם מתים. חוץ מישמעאל.

ואפילו בפחות מילים: "חיזור גורלי" פוגש את "מסביב לעולם בשמונים יום" בחסות צער בעלי חיים.

מוסר השכל: אם לוויתן אכל לך את הרגל, הושט לו את הרגל השנייה.

מדד הקושי: הראשתן גדול-ראש הוא אחד מבעלי החיים הגדולים בטבע. הספר "מובי דיק" ארוך ממנו.

למה לקרוא: כי בפעם הבאה שתרדו עם החברים לאילת, אתם היחידים שתדעו איך משליכים צלצל ולמה מודדים מהירות באמצעות קשר.

זמן קריאה משוער: כ-22 שעות, או 11.5 צפיות ב"לשחרר את ווילי".

התופת(הקיבוץ המאוחד)

הקומדיה האלוהית / דנטה אליגיירי

אמ;לק: פואמה שכוללת 100 בתים בסך הכל ומורכבת משלושה חלקים. העלילה מתרחשת ב-1300 בשבוע הקדוש - הימים שקודמים לפסחא, נפרשת בגוף ראשון, ומתארת את מסעו של המשורר דרך שלוש תחנות: התופת, כור המצרף וגן עדן. בשתי התחנות הראשונות הוא מלווה במשורר הרומי ורגיליוס (שחתום על ה"אינאיס", יצירת מופת כשלעצמה, ושכבר אז היה מת יותר מאלף שנים), ובגן העדן הוא מצטרף למרבה שמחתו לביאטריצ'ה - אין דרך אחרת לומר את זה: בחורה שדנטה היה דלוק עליה. זהו טראק ארוך במלכויות השמיים, שאתם יכולים לדמיין את נופיו: שדים, מפגשים חפוזים עם מפורסמים שפסו מן העולם (פחות הית' לדג'ר, יותר אלכסנדר הגדול וצלאח א-דין), חיות אימתניות, אתרים מיתולוגיים - כמו נהר הסטיקס - הרבה דיבורים על ישו וכן הלאה. בסוף דנטה נותן כיף לישו.

ואפילו בפחות מילים: סיור מודרך, הכל כלול, בפנטזיות של הנצרות.

מוסר השכל: יחי ישו, או משהו בסגנון הזה, כנראה.

מדד הקושי: התרגומים לעברית נהירים ברובם, אך עולמו התרבותי של משורר מראשית המאה ה-14 שונה באופן משמעותי מזה שלנו. על כן הקורא נדרש להתקדם ביצירה בזהירות, ולהשלים ללא הרף את המידע שבהערות השוליים.

למה לקרוא: כי היצירה הזו מתפקעת מדמיון ומאימה.

זמן קריאה משוער: בשביל לצלוח את "התופת" לבדו תצטרכו כ-12 שעות, או כ-7 צפיות בסרט האימה "קחי אותי לגיהנום".

המשפט(שוקן)

המשפט / פרנץ קפקא

אמ;לק: יוזף ק', פקיד מפראג, מקבל מתנה משונה ליום הולדתו ה-30: סוכנים בלתי מזוהים מגיעים לחדרו ועוצרים אותו. במשך שנה מתנהל נגדו הליך משפטי, שפרטיו אינם ידועים לו - אפילו לא האישום - במערכת משפטית שאת חוקיה הוא אינו מבין. בניסיון לצאת ממצב הביש, הוא מתייעץ עם עורך דין שמבהיר לו את הלוגיקה: בעולם הבדיוני של קפקא אין חזקת חפות, אלא רק חזקת אשמה. יוזף מתרוצץ חודשים בין עליות גג, מתמודד עם אנשי חוק מנוכרים ובוסים כוחניים, ובסופו של דבר, ביום הולדתו ה-31, כשהסוכנים שוב מגיעים אל ביתו, הוא כבר כנוע - והולך עימם בהשלמה.

ואפילו בפחות מילים: סרט אימה עם ניירת.

מוסר השכל: קפקא הוא אחד מן הסופרים המנותחים ביותר בחקר הספרות, ואינספור מאמרים נכתבו על יצירתו, מבעד למשקפת של האבסורד, האקזיסטנציאליזם ואפילו תורת הקבלה. אך בסופו של דבר, הקריאה המטלטלת ב"המשפט" מותירה תחושה ברורה וקשה: Shit Happens.

מדד הקושי: כמה מדכדך, ככה קריא.

למה לקרוא: כי אין ולא יהיה מישהו שמתאר את חוסר האונים של הפרט מול הממסד כמו קפקא.

זמן קריאה משוער: כ-8.5 שעות, או תור אחד במשרד הפנים.

אל המגדלור(ידיעות ספרים)

אל המגדלור / וירג'יניה וולף

אמ;לק: הרומן כתוב בשלושה חלקים. הוא נפתח כשמשפחת רמזי האנגלית מבלה בבית הקיץ שלה באי סקאי, שנמצא לחופה של סקוטלנד. אם המשפחה מבטיחה לבן ג'יימס שלמחרת יבקרו במגדלור, אך האב מסביר שמזג האוויר יהיה אביך, וכך מתחיל ויכוח משפחתי זעיר, שמציף שפע של מתיחויות, ועתיד לתת את הטון לכל היצירה. מלבד הזוג רמזי ושמונת ילדיהם, מבלים על האי גם חברים ומכרים של המשפחה, כשהבולטת שבהם היא לילי, ציירת בראשית דרכה, שמושפעת מדבריו של אורח טרחן משהו על כך שנשים אינן מסוגלות ליצור. החלק השני מתאר את האירועים שהתרחשו בעשר השנים שחלפו מאז אותה חופשה, לרגעים דרך נקודת מבטה של המשרתת, גברת מקנאב. בקצרה: מלחמת העולם הראשונה מתחילה ומסתיימת, גברת רמזי ושניים מילדיה מתים. בחלק השלישי כמה מהדמויות שנותרו בחיים חוזרות לאי, והפעם מר רמזי ושניים מילדיו מצליחים להפליג למגדלור. לילי, הציירת מהתחלה, מצליחה להשלים סוף כל סוף את הציור שלה. למרות השמוק מהמערכה הראשונה.

ואפילו בפחות מילים: הכל נשאר במשפחה.

מוסר השכל: "מסענו אל אותה ארץ מהוללה שבה כבות תקוותינו העזות ביותר וספינותינו הרעועות אובדות בחושך (כאן נהג מר רמזי לזקוף את גוו ולצמצם את עיניו הכחולות, הקטנות מול האופק) הוא מסע הדורש, יותר מכול, אומץ, אמת וכוח עמידה." (מאנגלית: ליה נירגד)

למה לקרוא: ראשית, לוולף היה כישרון יוצא דופן בתיאור מערכות יחסים, והתקשורת העדינה, המילולית והבלתי מילולית בין אנשים.  שנית, ההיסטוריה נטתה להדיר נשים מקדמת הבמה התרבותית, ועל כן יצירות מעטות מדי של נשים זכו לתואר "יצירת מופת". זה מקום טוב להתחיל ממנו.

זמן קריאה משוער: כ-6.5 שעות או כ-3.5 צפיות בהצגה "מי מפחד מוירג'יניה וולף".