"האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף" מתכתב עם הסיוטים של קפקא
רומן הביכורים של אורי יצחק כץ מציע לקוראיו מעין סיפור ילדים ארוך ומחויך, דווקא בעזרת מבנה ששואב השראה מהספרות הפילוסופית של המאה ה-20. אותו סגנון שלפני עשורים ייצג מחשבה מסויטת של מבוכים והשתקפויות כוזבות - מקבל כאן פנים ידידותיות ומוכרות
בתור האדם הזועף ביותר שאני מכיר, במיוחד בימים האלה, היו לי ציפיות ברורות מרומן עם שם כמו "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף". הרבה פעמים לאורך הקריאה זה עבד, כמעט בניגוד לרצוני. הפרצוף הפשיר, החמיצות התמתנה. רומן הביכורים של אורי יצחק כץ מציע לקוראיו דבר דומה לסיפור ילדים ארוך ומחויך, דווקא בעזרת מבנה סיפור ששואב השראה מוצהרת מהאגף הפילוסופי של ספרות המאה ה-20. ספרות שלפני עשורים ייצגה מחשבה מופשטת ומסויטת של מבוכים והשתקפויות כוזבות - מקבלת כאן פנים ידידותיות ומוכרות.
סיכום עלילתי של הרומן הזה הוא עניין קצת מייגע. ולא במקרה. זה רומן שמתאר את חוסר היכולת וחוסר הרצון להשלים סיפור. גיבור הספר והמספר הראשי - בן דמותו של המחבר - מנסה לאתר סיפור נשכח שכתבו כנראה סבא שלו וידידיו בפראג, בראשית המאה הקודמת. פרנץ קפקא היה אחד מבני החבורה, ואולי הוא שחיבר את "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף". הספר מזגזג בין כמה עולמות. סיפור המסגרת הוא התיאור העצמי של הגיבור המספר: גבר ישראלי, חילוני, עירוני, יליד שנות ה-70. עם התקדמות הסיפור, מתחת להומור, מתגלה הצד המנלכולי והאבוד שלו. הספר כולו מוצג כתוצר של ניסיון חיזור אחרי בחורה צ'כית, שגם היא נתקלה בסיפור האגדי-אנונימי על האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף.
הרומן נפתח בקטע מתוך הסיפור האבוד. גרסה פרודית לסיפורים על גלגולים פנטסטיים מוצגת כאן כמין מקור ספרותי נשכח. במקום להפוך לשרץ כמו גיבור "הגלגול" של קפקא, במקום שהחוטם שלו יקבל חיים משל עצמו כגיבור הסיפור מאת גוגול - הפקיד הקומי של כץ מגלה שהבעה זעופה וקשיחה השתלטה על הפרצוף שלו.
עם התקדמות הספר, התיאורים של פקידים מתחפפים מתגלגלים לתיאור של חיילים ולוחמים, שבוחנים את עצמם כדמות ספרותית. הבולט בהם הוא סבו של הגיבור, שמכתביו המחויכים מימי מלחמת העצמאות, מתוך כפר עציון הנצור, מקבלים מעמד דומה לסיפור הפראגי הנעלם. החלק המשלים ברומן מורכב מניסיונות כתיבה ושיבוץ של סיפורים פנימיים. קווי הדמיון ביניהם, מעבר של דמויות מסיפור לסיפור, מזמן לזמן, מז'אנר אחד לשני - אלה מתפרשים כדרכו של הגיבור לכתוב את סיפורו שלו באינספור גרסאות. כמין סרט מצויר, כסיפור ילדים בלשי בסגנון אריך קסטנר. אבל מאחורי הפרצוף הליצני הולכים ומתגלים חומרים טראומטיים, שמצריכים טיפול קומי ורך.
למרות התיאור המכביד הזה, מדובר ברומן די קליל ורוב הזמן נגיש. משחקי המבנה והסגנון, הדיון ביחסים בין מקור וחיקוי, מבוצעים בצורה נינוחה, שמעידה שגם המחבר וגם הקוראים שאליהם הספר פונה מתורגלים בסגנון סיפור כזה. יותר מהאזכורים של קפקא או בורחס, קל להרגיש בספר את הקרבה למסורת קולנועית ניינטיזית, לסרט כמו 'מטריקס' שמוזכר כאן באופן מפורט; לסיפורי אהבה מלנכוליים שמוצגים על המסך כחלום פנטסטי, כחידת זיכרון מעגלי.
בשנים האחרונות אפשר לפגוש יותר ויותר רומנים שבנויים באופן דומה. מערכת לא מסודרת של סיפורים בתוך סיפורים. אוסף טקסטים כתובים שמשובצים בתוך סיפור חיים כאילו תיעודי. הרומן של כץ מעלה על הדעת למשל את ספר הביכורים של אורין מוריס, "לרגל עבור מקום אחר". סיפור המסגרת אצל מוריס, שאמנם הולך לאזורים מבולגנים וקודרים הרבה יותר, מתאר עיזבון של אוסף כתבים שהשאיר אחריו צעיר שהתאבד. מי שהציץ בספרה החדש של נגה אלבלך, "אסתר ועדינה", או ב"כך להישאר לעולם" מאת יונה אלון - ימצא גם שם את הפנטזיה על הגניזה העצמית, שתתגלגל בפועל או באופן סמלי לספר מודפס.
החלקים החלשים יחסית ברומן של כץ הם אלה שבהם מופיע דיון גלוי בנקודה הזאת. במחשבה על חיי נצח ספרותיים בעידן רווי בטקסטים ("למה אני צריך לכתוב, למה העולם צריך עוד סופר בינוני?"). יש לפעמים משהו בנאלי בהגיגים שהספר מאפשר לדמויות להציג ("הפער בין היכולות שלנו ליכולות של המחשב פוחת מיום ליום"), או יותר נכון, בימוי ספרותי לא מוצלח של דיאלוגים והרהורים כאלה, של מופע לכאורה מודע לעצמו של כתיבה תפלה או גרפומנית. ההפלגה של הסיפור לאזורי מדע בדיוני, שהדברים הללו אמורים להצדיק, סובלת בגללם ממטען עודף. מצד שני, אולי החלקים האלה נועדו לגרום לפרצוף לשוב ולהזדעף, להתכווץ מול מה שנראה בוסרי או תפל וראוי לקיצוץ החוצה. רוב הספר, לעומת זאת, משייט בזרם של עצמו בקלילות, ומפתח עם הקורא יחסים ידידותיים, שלא בנויים על שיפוט והערכה, אלא על סקרנות והרפתקה משותפת: ההסכמה להתקדם עם הסיפור כל עוד החיוך ממשיך ומפציע.
