הערביות נשארות בבית
דיכוי הנשים בעולם הערבי פוגע קשות בכלכלה. במצרים מכים אותן, בסעודיה מונעים מהן לצאת לעבוד – וככה לא בונים חברה יצרנית
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
לפי מחקרים, הפגיעה בנשים במצרים אינה מאפשרת להן להיות פרודוקטיביות, ובכך מסיבה נזקים אדירים לכלכלה המצרית. סעיד טוען כי המדינה עשתה בשנים האחרונות מאמצים לקדם את מעמד האישה, אולם החקיקה אינה מספקת ודרושה התגייסות של כל מוסדות המדינה למאבק בתופעה השלילית המושרשת בחברה.
ב-2007 פורסם מחקר על האלימות נגד נשים במצרים, ובו ניסו החוקרים להבין מדוע התופעה נרחבת כל כך דווקא במדינה זו. לפי המחקר, אחרי ליברליזציה מסוימת במחצית הראשונה של המאה ה-20 חלה נסיגה במעמד האישה החל בסוף שנות ה-60, כאשר הלאומיות החילונית שהנהיג נאצר נכשלה ועלה מעמדם של האחים המוסלמים והאיסלאם הקיצוני. בנוסף החל מתקופה זו ולמשך כשלושה עשורים נהרו מיליוני מצרים למדינות המפרץ כדי לעבוד בשוק הנפט, ושם ספגו השפעה מערכיהם הדתיים הקיצוניים של הסעודים ושכניהם.
אחד הסימנים הבולטים לשינוי לדעת החוקרים הוא הרעלה שהוכנסה למצרים וכיסתה יותר ויותר את פני הנשים – החל ב"חיג'אב" המכסה את השיער, דרך ה"ניקאב" המכסה את מחצית הפנים, ולבסוף ה"חימאר", המשאיר רק עיניים חשופות. זאת לאחר עשורים רבים שבהם כבר לא היה קיים במצרים מנהג זה. לנימוקים אלה יש להוסיף את העובדה שמילת נשים הייתה נהוגה בצפון-מזרח אפריקה, כולל מצרים, גם לפני האיסלאם. אנשי ההלכה חלוקים בשאלה אם זו חובה דתית, והנשיא חוסני מובארק ניסה בשעתו לחוקק חוק נגד התופעה, אך לא היה מסוגל לכפות אותו בשל כוחם של הדתיים.
עיראקית, הבעל יחנך אותך
גם בעיראק גרמה בשנים האחרונות המלחמה להידרדרות במעמד האישה, ולא רק בשטחים שכבש דאעש. האפליה קיימת בכל חלקי המדינה, במזרח ובמערב, בקרב שיעים וסונים כאחד. בשבוע שעבר, ב-9 במרץ, קיימו נשים בבגדד הפגנה יוצאת דופן, שבה הן חסמו כבישים והניפו שלטים הקוראים להפסיק את האלימות נגד נשים ולבטל חוק מ-1969 המאפשר לגבר "לחנך את אשתו" ומעודד אלימות נגד נשים.
בסעודיה אמנם השתפר מצבה של האישה בשנים האחרונות וניתנה לה הרשות לנהוג ברכב ולהצביע בבחירות, אולם הממלכה היא עדיין המדינה הגרועה ביותר לנשים בעולם בכל הקשור לאפשרויות תעסוקה. רק מעט מאוד נשים עובדות יוצאות מהבית, והמעטות שמצליחות לעבוד מרוויחות כמחצית משכרו של גבר באותה עבודה.
בתוניסיה, המדינה שהחלה את האביב הערבי, חוקק הפרלמנט חוק הקובע שוויון מלא בין גברים לנשים – חוק היסטורי במונחים של העולם הערבי. תוניסיה היא המדינה הערבית היחידה שאוסרת בחוק, מאז שקיבלה את עצמאותה ב-1956, את הפוליגמיה, הנישואים של גבר עם כמה נשים. האיסלאם מתיר לגבר לשאת עד ארבע נשים.
גם מצבה של האישה המרוקנית הוא מהטובים בעולם הערבי. במרוקו נשים חופשיות ביותר מבחינת מוביליות חברתית, והן אינן זקוקות לרשות מהבעל כדי לנסוע. כמעט כל תחומי העבודה פתוחים בפניהן, אך הן אינן חופשיות בענייני נישואים כמו האישה הלבנונית, למשל. במרוקו הנישואים לאישה שנייה מסובכים, ודורשים הסכמה של האישה הראשונה ודיון בבית משפט.
לפי מחקרים רבים, המדינות הערביות שבהן מעמד הנשים הוא הטוב ביותר הן הנסיכויות עומאן, כוויית וקטאר וממלכת ירדן. נשות לבנון נהנות מחופש תנועה יחסי ואינן זקוקות לאישור הבעל כדי לצאת, והן חופשיות לבחור בן זוג יותר מבכל מדינה ערבית אחרת.
ובכל זאת, מעמד האישה הערבייה נמצא בנסיגה בגלל האלימות הגואה באזור וערעור הסדר החברתי. למרבה האכזבה המחאה בעולם הערבי נגד המשטרים המדכאים לא הניבה תוצאות חיוביות מספיק לנשים, מלבד בתוניסיה.
הדיכוי של האישה הערבייה כפול: היא מדוכאת כמו שאר החברה במזרח התיכון, בשל החיים תחת משטר דיקטטורי או ארגוני טרור, והיא מדוכאת גם במרחב המשפחתי מתוקף מעמדה הנחות בתרבות הערבית השמרנית ובחברה המוסלמית. אפשר רק לקוות שהיחס לאישה ישתנה ככל שתעמיק ההבנה שדיכויה מונע את התקדמות החברה הערבית ופוגע קשות בכלכלה.
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מרצה על האיסלאם ומלמד ערבית באוניברסיטת חיפה בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם. ספרו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010. ד"ר פרידמן מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן .
לפנייה לכתב/ת 
