ביקורת סרט - "נערה": הביקורת של הטרנסג'נדרים התגלתה כקטנונית
טרנסג'נדרים בארצות הברית מחו על כך שיוצרי הסרט "נערה" ליהקו גבר - ולא טרנסג'נדרית - לתפקיד רקדן הבלט שהופך לנערה. אבל ויקטור פולסטר מגלם את הדמות באופן משכנע להפליא, וברור למה זכה בפרס בפסטיבל קאן. גם הצילומים החושפניים, שהקשו על הפצת הסרט, התגלו כהכרחיים
לא מעט רגישויות נדרשות מסרטים שעוסקים בטרנסג'נדרים ופונים לקהל הרחב. לא פשוט לגשר בין מידת הפתיחות המשוערת של הצופים, לרצונות של אלו המכירים מחייהם וגופם את התהליכים הלא פשוטים. ישנן שאלות הקשורות לזהות המינית של מי שמגלמ/ת את הדמות הטרנסג'נדרית: מצד אחד האתגר בתפקידים אלו מושך תשומת לב והערכה, ומנגד גוברת הביקורת העקרונית על כל שימוש בשחקנ/ית שאינם טרנסג'נדרים בעצמם. ישנן גם שאלות הקשורות למידה החשיפה ודרכי ההצגה של הגוף הטרנסג'נדרי וסכנת ההידרדרות למציצנות נצלנית. האתגרים מחייבים מידה נוספת של רגישות כאשר מדובר בדמות שעוברת תהליכי התאמה מגדרית בעודה בגיל ההתבגרות.
בשנים האחרונות נעשו כמה סרטים שעוסקים בבני נוער שעוברים תהליך של שינוי זהות מינית. "טומבוי" הצרפתי מ-2011, מציג דמות של ילדה בת 10 שתופסת את עצמה כבן, עוד לפני תחילת גיל ההתבגרות. "שלושה דורות" (2015) האמריקאי ממסמס את העיסוק בתהליך ההפיכה של רמונה בת ה-16 לריי (אל פנינג) למען הסחות הדעת של מלודרמה משפחתית, ו-Just Charlie הבריטי מ-2017 מציג נער שאהבתו למשחק הכדורגל עומדת מול תחושת הדיספוריה המגדרית שלו. שניים משלושת הסרטים בהחלט ראויים לשבח, ואליהם מצטרף כעת סרט נוסף - "נערה" (Girl), סרט הביכורים של הבמאי הבלגי לוקאס דונט, שזיכה אותו בשנה שעברה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן.
גיל ההתבגרות אינו פשוט. גיל ההתבגרות שבמהלכו מתבצע תהליך לשינוי מין קשה עשרות מונים. והניסיון לעבור מגוף של נער לזה של נערה תוך כדי לימודי בלט אינטנסיביים - גובל בבלתי אפשרי. יותר מכל סרט שהוזכר עד כה, "נערה" הוא פורטרט המתמקד בדמות המרכזית ובאתגר המשולש שאיתו היא צריכה להתמודד. מעבר לאיפוק המרשים בו הסרט מבויים, הוא קודם כל נסמך על הופעה יוצאת דופן של שחקן סיסג'נדר צעיר בשם ויקטור פולסטר שבתפקידו הקולנועי הראשון מגלם את דמותה של טרנסג'נדרית בת 15 בשם לארה. על עבודתו זו הוא זכה במספר פרסים - ביניהם פרס משחק בפסטיבל קאן, ופרס המשחק של האקדמיה הבלגית.
לעוד ביקורות סרטים:
המשפחה המצומצמת של לארה כוללת את אביה מתיאס (אריה וורטהלטר) ואת אחיה הקטן. בתחילת הסרט הם עוברים לאנטוורפן כדי שלארה תוכל ללמוד באקדמיה הלאומית למחול. במקביל היא מתחילה את הטיפול ההורמונלי, עם אופק לניתוח בעוד שנתיים. נקודת המוצא נראית חיובית עד כמה שהיא יכולה להיות: אב תומך, פסיכיאטר סימפטי בשם ד"ר פסקאל (וולנטין דהננס), ובית ספר שבו התלמידים והמורים מודעים למצב יוצא הדופן ועל פניו, בנקודת המוצא העלילתית, מקבלים אותו.
מראית העין החיובית לא פותרת את האתגרים הייחודיים. המעבר ממחול בגוף של בן לבלרינה מחייב שליטה בטכניקות פוינט (ריקוד על קצות האצבעות), טכניקה שלארה נמצאת בה בפיגור של 3 שנים ביחס לרקדניות האחרות. האלמנט של דחיקת הגוף לקצה לא עולה בקנה אחד עם השינוי המטלטל של הטיפול ההורמונלי, והאופן בו ההתקדמות בתהליך השינוי מחייבת מצב גופני מאושש. בנוסף עולות הבעיות הקשורות למשיכה מינית בגיל ההתבגרות - לאיזה מין היא מופנה, וכיצד היא יכולה להתממש בגוף הנמצא בתהליך של שינוי.
דמותה של לארה עדינה ומופנמת. הרגעים בהם האתגרים כמעט מכריעים אותה מוצגים באופן מאופק הן בבימוי הסצנה, והן במשחק. ישנם רגעים בהם מעשה של מורה או של תלמידות כרוכים בממד של השפלה מכוונת או אגבית כלפי הגיבורה. הרישום של רגעים אלו מתקיים בניואנסים עדינים בהבעות פניה. האיפוק של הסרט ושל השחקן הופכים רגעים אלו לנוגעים ללב ללא תחושה מעיקה של מניפולציה רגשית.
דוגמה יפה לאיכות המשחק של פולסטר מתרחשת בסצנה בה לארה מנסה להלביש את האח הקטן אך הוא מתעקש לא ללבוש את אחד מפרטי הלבוש. בעוד הילד מתמיד במרד שלו, הוא קורא בהתרסה ללארה "ויקטור" (כזכור, שמו הפרטי האמיתי של פולסטר), והמצלמה מתמקדת ברגש המורכב הצף על פניה של הגיבורה - הפגיעה שבעצם אזכור השם של הזהות הקודמת, האיפוק הנדרש מול האח הקטן, הצורך להביא את הסיטואציה לידי סיום, ולנסות להבהיר לאח בעדינות שזה דבר שלא יעשה.
פולסטר, שהיה בן 14 בזמן צילומי הסרט, רוקד מאז גיל 9, אך היה צריך, ממש כמו גיבורת הסרט, ללמוד לרקוד בגוף נשי. בנוסף הוא לוכד באופן אמין להפליא את המחוות והתגובות של נערה צעירה בעלת דפוסי אישיות ספציפיים ושלמים. הוא מעצב דמות המעוררת מידה רבה של אהדה וחיבה. הביקורת שהופנתה על ידי טרנסג'נדרים בארצות הברית על כך שהסרט לא משתמש בשחקנית טרנסג'נדרית נראית קטנונית במיוחד לאור איכויות המשחק המופגנות.
בנוסף, כסרט המשקף עשייה אירופית (להבדיל מפוריטניות אמריקאית), פולסטר נדרש למידה יוצאת דופן של חשיפה פיזית. גם היבט זה הפך את הפצת הסרט בארצות הברית (על ידי נטפליקס) לבעייתית, בוודאי ללא קיצוצים של כמה רגעים פיזיים אינטימיים. צפייה בסרט ללא פאניקה מוסרנית מבהירה כמה רגעים אלו הינם הכרחיים. לארה מנסה למשטר את גופה כך שתוכל לרקוד בו כנערה, וזה מחייב פעולות הנמצאות על הסף שבין שליטה על הגופניות הגברית, לממד של התכחשות לגוף זה. זו אינה חשיפה "ארוטית" או חלילה "פורנוגרפית" של הגוף, אלא ממד הכרחי בהמחשת המצוקה הפיזית והנפשית של הדמות. גם על חשיפה לא פשוטה זו ראויה הופעת המשחק של פולסטר להערכה.
