עונת הפציעות
עם זאת, בן זוגי החטוב, חובב הספורט האתגרי היה נחוש, מהרגע שהבת הבכורה שלנו הגיחה לעולם, שהוא עומד להתייחס אליה באופן שוויוני ולחלוטין לא מגדרי. כלומר, היא תידרש מלבד שיעורי הריקוד והפסנתר ללמוד מגיל צעיר, לדוג, לעשות סקי, לנסוע לקמפינג, לישון באוהל, לצפות במשחקי כדורסל, כדורגל, ללמד טניס ולעשות פליק פלאק גבוה יותר וחזק יותר מכל הבנים בני גילה.
זו בהחלט אסטרטגיה ראויה, לדאוג שלא תהייה מופלת לרעה מהבנים שסביבה. אני מאחלת ומקווה שאכן היא תזכה לחינוך ספורטיבי ואקטיבי.
לצערי, לאחרונה היא לא ממש משתפת פעולה עם הגחמות שלנו, ועדיין בן זוגי לא מוותר לה. מאז שהיא בת ארבע, הוא מתעקש בכל שנה לגרור אותה להר מושלג גבוה וללמד אותה לרדת אותו בכוחות עצמה וללא פחד.
בהתחלה היא זרמה עם הרעיון והייתה אמיצה וחסרת מעצורים, אבל יכולתי לחוש בבירור איך מגיע הגיל בו הפחד והמודעות העצמית הגיחו אל תוך עולמה. לפתע היא חששה ונהייתה זהירה יותר.
למרות שהפחד הגיח לתודעתה, הקפדנו להמשיך ולנסע בכל שנה עם זוג חברים פשניסטה איטלקיים. מדי פעם, כאשר אחת מהאימהות הייתה בהריון מתקדם, נאלצנו לשלוח את הגברים לבדם.
ובכן, השנה חברתי הטובה אמורה ללדת ממש בכל יום, לכן החלטנו שאנחנו נשארות בבית והבעלים נשלחו עם הבת הבכורה שלי והבן הבכור שלהם לטיול סקי וקצת זמן איכות עם אבא.
אני חושבת שזהו ספורט נפלא, מרגש ומתיש, אבל האמת שהיא שאני די חוששת. בסתר ליבי אני מפחדת מפציעות ותקריות לא צפויות.
למרות החששות עשיתי כל שביכולתי לשדר לבתי בטחון מוחלט. שלחתי אותה לחופשת הסקי המהוללת בעודי מעודדת אותה שאין לה מה לחשוש, שאבא שלה שומר עלייה ושזה ספורט מדהים ובטוח לגמרי.
החשש שלי התעורר למעשה לראשונה בשנה שעברה. הייתי בעצמי לקראת לידה וגם אז האבות ״נאלצו״ לנסוע לבדם. כל החופשה התנהלה כשורה עד שהבן של החברים שלנו לרגע איבד שליטה ונפל נפילה אלגנטית קלה על השלג.
הוא החל כמובן להגיב בהגזמות ובבכי דרמטי ונתקל בתגובה הגיונית וצפויה של שני אבות שבסך הכול רצו לבלות בשקט. הוא הוצף באמירות אבהיות קדומות עליהן גדלו כולנו בשנות השמונים כגון:
״תפסיק להתבכיין כבר. אתה ילד גדול. אתה לא תינוק...״
מאוחר יותר אחרי שהם נאלצו לגרור אותו על גבם כל הדרך במורד ההר, הם הגיעו לחדר המיון וראו בצילום שהילד שבר את הרגל. פציעה מורכבת עם החלמה ארוכה. האבות המבוהלים שכל כולם כוונות טובות אכלו את הלב. אכן הגברים בוכים בלילה, מרגשות אשם אבהיים. בפיג’מת משבצות פלנלית, מול האח ומתחת לשמיכת פיקה, נאלצו האבות להטביע את יגונם.
הילד חזר הביתה בכיסא גלגלים ואחרי ארבעה חודשים של פיזיותרפיה הצליח לקום וללכת מחדש. טראומה משמעותית ללא ספק.
מצטרף לחשש הזה אותו הזיכרון של הנסיעה בה חמותי כמעט עפה מההר ונתפסה על ידי בן זוגי ממש ברגע האחרון. וקשה כמובן לשכוח את אותה הנסיעה המפורסמת בה חמי נפצע על ההר ומסוק הגיע לחלץ אותו. רגע אחד הוא היה שכוב על השלג פצוע ומחייך בבהלה, מנסה להרגיע את הסובבים ההיסטריים שלא צריך לדאוג והוא ממש בסדר.
רגע אחרי שדאג להרגיע את כולנו, הגיעו החובשים ורתמו אותו חזק לאלונקה. הוא היה שכוב ומכוסה כולו. על פניו הייתה בהלה, כאשר איש רחב ממדים מכוחות ההצלה תלוי מעליו.
אני זוכרת היטב את הרעש של ההליקופטר ממריא והשלג שהועף לכל עבר, איך הבטתי לשמיים וראיתי את חמי תלוי על חבל דק, האלונקה מסתובבת במהירות מסחררת כמו פרופלור עד שהיא הפכה לנקודה מזערית שנעלמה אי שם ברקיע הקפוא.
אחרי שיקום ארוך שכלל זריקת אפידורל, שבועות בכיסא גלגלים ופיזיותרפיה ממושכת גם חמי התאושש. אבל מאז הוא כבר מעדיף לוותר על חופשות סקי.
עולה בזיכרוני גם המוסיקאי המוכשר שעבדתי איתו בעבר שלבש רתמה מסתורית על העין. כששאלתי אותו מה פשר האביזר האופנתי, הוא הסביר שהוא שכמעט איבד את הראייה בעין ימין כתוצאה מכך שהתגלגל במורד ההר והמגלש שלו נכנס לו בעין. הוא עבר ניתוח ותפרים, אבל למזלו לאחר שיקום ממושך העין והראייה שלו ניצלו בנס.
עם כל הזיכרונות הקסומים הללו, שלחתי את בתי הבכורה לסקי, והזכרתי לעצמי שאסור לפחד מהחיים, כי כמו שאמא שלי תמיד אומרת: ״כל העולם כולו גשר צר מאד״ ואת ההמשך כבר כולנו יודעים....
במהלך כל ימי החופשה שמחתי לקבל סרטונים של הילדה היפה והאמיצה שלי גולשת בחליפת סקי ובביטחון על ההר. למרות הטראומה של השנה שעברה, היא הסכימה לחזור לגלוש ונהנתה מכל רגע.
ביום לפני האחרון של הטיול, בן זוגי התקשר אליי, הוא התחיל במנטרה הקבועה: ״לא צריך לדאוג הכול ממש בסדר עכשיו, אבל רק שתדעי שחצי שעה אחרי שעזבנו את המסלול בדיוק על אותו המסלול שגלשנו עליו הייתה מפולת שלגים איומה. עשרה אנשים פצועים וכנראה שאיש אחד נהרג״.
לקחתי נשימה עמוקה והודיתי לבורא עולם שהם במקרה הספיקו לעזוב בזמן.
באותו הלילה אמו האיטלקייה של החבר שלנו קמה מתוך חלום בלהות איטלקי. כל האנשים בחלום היו לבושים בחוסר סטייל מחריד ונורא מכך החלום הזהיר אותה בבירור מוחלט שמשהו רע נוסף עומד לקרות בטיול סקי הזה.
היא התקשרה לאבות וטענה שאסור להם לעלות שוב על ההר והם חייבים לחזור מיד הביתה. הם כמובן לא הקשיבו. השמש קרצה להם, הראות הייתה מושלמת והשלג היה לבן ומזמין.
ככה ישבו להם שני האבות על ההר, מרוצים מעצמם עד כאב. הם סיכמו פה אחד שהטיול היה מושלם. מזג האויר היה פיגוז. אפילו ממפולת השלגים הם הצליחו להינצל.
בן זוגי הסטייליסט התפאר בפני חברו כמה משטר האימונים שלו השנה השתלם. הוא מרגיש ערני ובכושר. הגוף שלו גמיש והסקי אפילו לא הזיז לו.
רבע שעה אחרי, הוא התקשר אליי שוב עם אותו משפט פתיחה:
״אל תדאגי מתוקה הכול בסדר, אני ממש בסדר גמור. כל הטיול היה מושלם אבל ממש ממש ברגע האחרון כשבאנו לרדת מההר, התחלקתי וקרעתי גיד בקרסול. זה ממש לא נורא אני רק צריך להרכיב מתקן כזה על הרגל. זה לא ביג דיל פשוט אסור לי ללכת, הרגל צריכה להיות מורמת רב היום, תצטרכי אולי לטפל בי, מקסימום לסעוד אותי. תגידי יש מרק עוף בבית...?! ״
ובכן, למחרת הם שבו הביתה, פחות או יותר שלמים. חשבתי לעצמי שבאמת שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע.
מה שבאמת מפליא הוא שמאותו הרגע שבן זוגי חזר, פגשתי לפחות שלושים אנשים צולעים עם אותו המתקן בדיוק.
אז הנה נגמרה לה עונת הפציעות. שרדנו אותה, כולנו כמעט שלמים. אני עוד נותרתי קצת סקפטית לגבי התשוקה של בן זוגי לנסיעות סקי. אני לחלוטין בעניין שלא תבינו אותי, אבל ככל שהזמן עובר נדמה לי שרמת הסיכון רק גוברת.
אני מזכירה לעצמי שאסור לפחד מהחיים או מהרים מושלגים, מרגיעה את עצמי שהנה הכול עבר פחות או יותר בשלום. אני נושמת עמוק, מנסה להישאר רגועה ושלווה.
לפחות עד השנה הבאה.
