תחביב חדש: להתגרש ממי שעושה לי רע
הייתי צריכה לעבור גירושים כדי ללמוד להקיף את עצמי בסביבה שהיא רק תומכת ואוהבת. הבנתי שחברויות לא צריך להשאיר בכל מחיר, ושגירושים הם לא רק פרידה מבן זוג, הם גם שחרור ממנגנונים הרסניים של ריצוי וביטול עצמי
עם ענבר היה לי קליק מידי. הכרנו בקבוצה בפייסבוק, היא שאלה לאן יוצאים לרקוד בשישי ואני קפצתי על המציאה כי כבר הרבה זמן שאני מחפשת מישהי שתרקוד איתי. במסיבות הראשונות שלנו ממש עפתי על האנרגיה הג'ינג'ית שלה, והתרשמתי מהדרך שבה היא מרחיקה ממני מחזרים פוטנציאלים שנדבקו אליי כמו אורז בזמן הכנת סושי. הנחתי שהיא עושה את זה מכוונות טובות כדי שלא יציקו לנו בזמן שאנחנו רוקדות, אבל האמת היא שזה עוד שקר שנשים מספרות לעצמן.
קודם כל תשתקו: כך תפסיקו לריב עם בן הזוג
אל תספרו הכל לבן הזוג. זה יהרוס את הרומנטיקה
כשאת פנויה ויוצאת לרקוד, לא משנה מה תספרי לעצמך או לחברה שלך, בפנים יש קול שמשתוקק להכיר איזה גבר מתאים, אפילו אם אלף פעמים כבר שמעת שקשר רציני לא מוצאים בברים. הרי גם אם את ממש לא מחפשת קשר רציני, את עדיין רוצה אנרגיה גברית, איזה פלירטוט שיקפיץ את הלב שלך כמו שהדי-ג'יי מקפיץ לך את שאר האיברים.
באחת המסיבות הוא ניגש אליי. הוא היה צעיר ממני בכמה שנים, לא בדיוק "הטעם שלי" בגברים, אבל הוא ידע לרקוד והוא רקד טוב, וכל מה שהגוף שלי רצה באותו הרגע זה מישהו לרקוד אתו. בזווית העין הבחנתי שענבר כבר עושה לי פרצופים. "מה, את אתו?", היא התלוננה, "איך את יכולה להיות אתו?". נראה לי שהיא שכחה שהוא לא צריך להיות לטעמה, רק לטעמי. "אז עכשיו הוא יהיה אתנו כל הלילה?", המשיכה. הרגשתי איך אני מתקרבת אליו ומתרחקת ממנה.
להתגרש מתחושת ה"לא נעים לי"
ברור לי שזה יכול לצבוט כשחברה שלך מוצאת מישהו לרקוד אתו בזמן שאת נשארת בגפך, אבל שיפוטיות, קנאה וצרות עין הן תכונות שמי שמתהדרת בהן לא יכולה להיות במעגל הקרוב שלי, ועל כן עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב מאז הגירושים: התגרשתי. מתברר שאחרי שאת עושה את זה פעם אחת בענק ומתנתקת מהאדם שהיה הכי קרוב אלייך, לפתע קל להתגרש, ואת בהחלט יכולה לעשות זאת שוב ושוב. משהו במנגנון הנימוסים מתפקשש אחרי הגירושים וכבר בירידה ממדרגות הרבנות אפשר להריח ריח משכר של ניקיון ואקונומיקה.
ואני – שמאז שאני זוכרת את עצמי כילדה קטנה תמיד סבלתי מחיידק ה"לא נעים לי" ולא ידעתי לסרב לבקשות, מצאתי את עצמי לפתע מגרשת בקלות את כל מי שלא נעים לי שיהיה בסביבתי, ובעיקר את מר "לא נעים לי" בכבודו ובעצמו. אם לא טוב לי, אני הולכת, בלי להניד עפעף. מספיק רגע אחד של אכזבה ואין הזדמנות שניה – הבנאדם מסולק מהחיים שלי בלי זכות טיעון ובלי הודעה מוקדמת. נקסט!
אני מוותרת מראש על ההזדמנות לתקן, ומעלימה אנשים מחיי – החל מחברים בפייסבוק וכלה במי שהיתה לי חברה טובה במשך כמה שנים. יש לי אקדח עם משתיק קול, אצבע קלה על ההדק ובעיקר - אין לי סנטימנטים. אולי זה בזכות מנגנון ההגנה שפיתחתי לעצמי. זה הרי ידוע ש"מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין", ולכן ברגע שמישהו מכוון לעברי סכין הוא מושתק ונחסם, גם אם זו רק סכין צעצוע לא משוננת.
לאחרונה, למשל, חזר לחיי מחזר משכבר הימים שבדק האם הזמן והבדידות הפכו אותי למעוניינת. התשובה היתה שלא, ובכל זאת נשארנו ידידים. אלא שלפתע, כמו אויב שאורב לשעת כושר, בלי שום הכנה מוקדמת ובמסווה של כנות וישירות, הוא ירה לעברי הערה פוגענית כמו דקירת סכין. בבת אחת התעוררו אצלי כל השדים ונורות האזהרה הבהבו בלהט, מסמנות לי – "תברחי", או מדויק מזה – "תחסמי".
אני לא מוכנה ליפול שוב למלכודת של יחסי אהבה–שנאה, כשיד אחת נותנת ליטוף ויד שניה סטירה. ברגע שמישהו שולף מולי ציפורניים אני עומדת על הרגליים האחוריות כמו חיה, שוכחת שאני יודעת לדבר ולתקשר. למעשה, אין לי עניין לבזבז אנרגיה בהסברים. אולי בעצם זה היופי בחיים, שבכל רגע נתון אפשר לבחור מי החברים שלך, ואני הפכתי לבוררת מקצועית. אפשר לומר שמצאתי תחביב חדש - לסנן.
הפכתי את הגירושים לדרך חיים, וסופסוף למדתי לא להרגיש לא נעים מול מי שלא עושה לי נעים. לצערי, הייתי צריכה לעבור גירושים כדי ללמוד כזו מיומנות בסיסית ולהקיף את עצמי בסביבה שהיא רק תומכת ואוהבת. הבנתי שחברויות לא צריך להשאיר בכל מחיר, שאין שום צורך בחברויות שעבר בהן חתול שחור, ובמיוחד באלו שבהן לא מקבלים אותי כמו שאני. גירושים הם לא רק פרידה מבן זוג, הם גם שחרור ממנגנונים הרסניים של ריצוי וביטול עצמי.
יחד עם זאת, מוטב היה לו הייתי לומדת מהגירושים שלי עוד דבר אחד קטן - להיפרד אחרת, להיות קצת יותר בת-אדם, במקום רובוט שחוסם באופן אוטומטי (או מוסר ביד תביעת גירושים). חייבת להיות דרך יותר ראויה לסיים מערכות יחסים, גם בלי להצדיק אקט ברוטלי בשם הגנה עצמית.
