תחת כיפת שמיים אחת: 12 השבטים גרסת הנוער העובד הלומד

בשיתוף תנועת הנוער העובד והלומד

"בסוכות תרפ"ה, לפני תשעים שנה, הוקמה הסתדרות הנוער העובד. מקימיה, היו נערים עובדים, שהחליטו להתאגד למען מאבק לשיפור תנאי עבודתם. היום, חברים בה צעירים מכלל ישראל: נוער חילוני ומסורתי, ותיקים ועולים חדשים, יהודים ושאינם יהודים, ערבים, דרוזים, בני נוער – מהעיר, מהקיבוץ, מהמושב והכפר.

"משימתנו הלאומית בדור הזה, היא לבנות בין השבטים או בין הקהיליות, גשרים של שותפות מתוך כבוד הדדי, ולמען ייעוד של חיים משותפים לדורות. חבריי הצעירים! אנו, המבוגרים, יכולים אולי לשרטט את קווי המתאר של גשרי השותפות, אולם עליכם מוטלת המשימה הכבירה, לבנות את הגשרים הללו, לגלות את האתוס המשותף, לממש חזון, מחבר ומכבד במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. הדמוקרטית והיהודית. אני סומך עליכם. אני בוטח בכם."

הנשיא ראובן ריבלין בוועידת הנוע"ל 2015(צילום: באדיבות הנוער העובד והלומד)

את אחד הביטויים לכך ראינו רק לאחרונה בפוסט הנוקב אותה כתבה הדוגמנית ומגישת הטלוויזיה רותם סלע, כנגד דברי השרה מירי רגב על הסכנה מפני הקמת ממשלה עם חברי הכנסת הערביים. בתגובה כתבה סלע כי "מתי לעזאזל מישהו בממשלה הזו ישדר לציבור שישראל היא מדינת כלל אזרחיה. וכל בני האדם נולדו שווים. וגם הערבים רחמנא לצלן הם בני אדם. וגם הדרוזים. וגם ההומואים.." הדברים עוררו סערה גדולה שהגיעה למהדורות החדשות בארץ ואף בעולם.

אז איך באמת נראים במציאות חיים משותפים של יהודים, ערבים ודרוזים בתוך תנועת נוער אחת, והאם המודל הזה מהווה בסיס לעתיד טוב יותר או שמא זוהי רק משאלת לב ילדותית? "בוועידה העשירית של התנועה פגשתי חברי תנועה מהקנים הדרוזיים, הערביים והעירוניים", מספר רועי שריג (19), בן מושב שגדל במכמורת שבעמק חפר, השתתף בפעילות התנועה במסגרת חטיבת "בני המושבים" והדריך בשנה שעברה בבאר שבע, במסגרת שנת השירות.

חברי התנועה בוועידה הישראלית(צילום: דניאל דלה רוקה)

"בוועידה עברו 52 החלטות במגוון נושאים ומבחינתי הנושאים שהיו קשורים לחקלאות היו טבעיים, אבל נושאים אחרים שעלו כמו הקהילה הלהט"בית היו פחות מוכרים ולמדתי דברים חדשים. בשלב מסויים בוועידה דיברתי עם שתי חניכות ערביות והן לא שלטו כל כך בשפה העברית אז ניסיתי לדבר איתן באנגלית בנוגע לדיון שהתקיים על איכות הסביבה בארץ. אני זוכר שכל הזמן חשבתי על כך שבאיזה עוד מצב אני אגיע לדבר עם אנשים מאיזשהו כפר ערבי בארץ על דברים שקשורים לחברה הישראלית? זה נתן לי פרספקטיבה לחיים - אני ממקום אחד, שיש לו סמל ודגל משלו, והם ממקום אחר, אבל כולנו באותה תנועה, עם אותה חולצה ואותה מטרה."

עבור קלודין מוסטפא בת ה-17 מהכפר הדרוזי סאג'ור, רכזת שכבה צעירה בתנועה שיצאה להפגין בקיץ האחרון בכיכר רבין בעד תיקון חוק הלאום, היה המפגש עם חניכי התנועה היהודים, חיזוק לכך שהדרוזים הינם אזרחים שווים בארץ הזאת. "באתי להפגנה עם חולצת התנועה כי אני יודעת שהתנועה זה שוויון ערך האדם", היא משחזרת. "אני לא מאמינה שצריך להיות סימון כלשהו על אף אדם, לא משנה אם הוא יהודי או דרוזי, אין סוג א' או סוג ב'. ראינו איך חברי התנועה היהודים פרסמו פוסטים והגיעו איתנו להפגנה, כי הם יודעים שאנחנו אחים ושותפים לאותו המאבק. זה היה חשוב ומחזק".

קלודין מוסטפא מהכפר סאגור(צילום: שמוליק לוי)

מי שניתן לומר עליה שהיא סמל חי ונושם לדו קיום בין האוכלוסיות היהודית והערביות, היא סשה אלכסנדרה פטרוב בת ה-16, חניכה בקן יהודי-ערבי של הנוער העובד והלומד ביפו, ושחקנית בתיאטרון התנועה. "נולדתי ביפו לאמא מלטביה ואבא מבלרוס וכיום אני לומדת בבית ספר מעורב, שבו רוב התלמידים ערבים, וחלק אחר הם עולי ברית המועצות לשעבר", היא מספרת על עצמה, "אני בתנועה מכיתה ז'. בהתחלה הצטרפתי כדי להכיר אנשים חדשים, אבל היום זה יותר מזה ואני פעילה בחברה הישראלית, בעיר שלי."

סשה מספרת כי ייחודיותו של הקן נובעת מכך שהוא מהווה מקום ובית לבני נוער מכל העדות והדתות ביחד. "בהתחלה הגדרנו את הקן כערבי- יהודי, אבל בקן יש יותר מזה והוא כולל יהודים, מוסלמים, נוצרים לצד בנות מטורקיה ומאפריקה", היא מסבירה, "כך שמדובר על קיום משותף בין הרבה אוכלוסיות שגרות באותו מקום וצריכות להסתדר ביניהן, וזה מה שאנו עושים בקן. אנו מגיעים להסכמות על מטרה משותפת וערכים משותפים. לי עצמי יש חברים יהודים, ערבים ודרוזים ואני אף מבינה ערבית."

סשה מוסיפה שהמפגש המגוון עם הנוער בקן ובתנועה סייע לה להגדיר את הזהות הישראלית שלה ולהיות גאה בה. "לפני שהגעתי בתנועה תהיתי ביני לבין עצמי אם אני בכלל ישראלית שכן יש לי חברים לא יהודים ואני לומדת בבית ספר צרפתי. הקן גרם לי לראות את עצמי כישראלית ובעיקר יפואית וחשוב לי שהילדים ביפו יחוו את החוויה הזו גם, וימצאו את הזהות שלהם."

בכיתה ט' השתתפה סשה בסמינר ארצי של מזכירות התנועה, ופגשה בני נוער ממקומות שונים בארץ. "לראשונה דיברתי עם ילדים מאשדוד, אשקלון ורמת גן, ילדים עם שפה שונה משלי ומציאות שונה. בהתחלה שאלתי את עצמי אם אנחנו חיים באותה מדינה ואז הבנתי שלמרות שכולם באים ממקומות שונים לגמרי, מתרבות שונה ומדתות שונות, יש סיבה להיפגש כי כולנו לובשים את אותה החולצה. כולנו מדריכים, נערים עובדים, נחשפים יחד לסוגיות שלא הכרנו לפני זה. זה מאוד מיוחד בעיניי."

סשה פטרוב בהצגת התיאטרון "הלילה הזה"(צילום: באדיבות הנוער העובד והלומד)

בתוך שלל הזהויות שמקיפות אותה, סשה אימצה גם זהות של יהודיה מרוקאית. זה קורה כשהיא עולה על הבמה יחד עם קבוצת השחקנים של תיאטרון התנועה, שמעלה בשנתיים האחרונות את ההצגה 'הלילה הזה', העוסקת בעליית יהודי מרוקו לישראל. "זה סיפור חשוב בהיסטוריה של ישראל שלא מדובר עליו הרבה, ולא כולם מודעים אליו", היא אומרת, "תמיד מדברים על השואה ועל העלייה מאירופה, אבל לא היה לי מושג שיש לבני נוער שאני מכירה ביום יום והם בני העדה המרוקאית, סיפור כל כך עמוק, ולא פחות משמעותי משאר הסיפורים. כשדיברנו על זה בפעולות בקבוצת התיאטרון הבנתי שאין מצב שזה יישאר ככה ושכולם צריכים להכיר את זה."

איך הגיבה המשפחה?

"בהתחלה אמרתי למשפחה שלי 'בואו, אני משחקת ילדה מרוקאית' וזה היה מצחיק מאוד וכולם באו לראות. אבל בהצגה יש סצנה מרגשת שבה ספינת המעפילים אגוז, ששימשה לעליית יהודי מרוקו, טובעת בים על כל נוסעיה, וכל הקהל בוכה בשלב הזה. זה נהיה ממש קרוב אליי בפן הרגשי."

מה החלום שלך?

"הייתי רוצה שנצליח לחבר יותר. היום יש מלא קבוצות בחברה שלא נחשפות אחת לשנייה ומשם נובעת השנאה או הפחד אחד מהשני ונוצרות המון אי הבנות. התפקיד של התנועה הוא לחבר ביניהן. אולי לא נצליח להסכים על הכול, אבל אפשר לדבר ולהיפתח ולהרגיש בטוח במדינה אחת."

מפגשים חברתיים - שיעור לחיים(צילום: באדיבות הנוער העובד והלומד)

בשיתוף תנועת הנוער העובד והלומד