מי בעל הבית?

במדינה דמוקרטית אמור האזרח להיות 'בעל הבית'. כדי לקבל מידיו את ה 'מפתח' , קרי: את השלטון, חייב המבקש להתחייב בפניו על נוהגו בפיקדון היקר הנמסר לידיו. התחייבות זו ניתנת באמצעות מצע המפלגה המתמודדת. האזרח אמור לדעת מה היא ההתחייבות הניתנת לו על ידי כל מפלגה ולבחור ברצוי לו. אלה אמורים להיות כללי המשחק הפוליטי במשטר דמוקרטי. את הכללים האלה אמור כל אזרח להפנים במהלך שנותיו הראשונות עד יום המימוש של זכותו להיות בעל הבית.
הבעיה עם השלטון, כל שלטון, בכל משטר לרבות במשטר דמוקרטי, שהוא אינו 'אוהב' וזאת בלשון המעטה, את התערבותו של האזרח בענייני המדינה. איך מיישב שלטון בחברה דמוקרטית סתירה מהותית זו ?
התשובה היא כמובן, שסתירה זו אינה מתיישבת לעולם. השלטון, כל שלטון, מנסה לחמוק
מחויבותו כלפי האזרח 'בעל הבית'. והאזרח אמור להגן בכל עת על זכויותיו, ובמיוחד על זכותו להמשיך ולהיות 'בעל הבית'. אם לא יעשה כן, אם לא יהיה 'כלב
השמירה' העירני של עצמו, תמצאנה זכויותיו מכורסמות עוד ועוד, על ידי נבחריו. הבעיה הבראשיתית היא, שמי שמופקד על פי חוק להכשרת תפקידו של האזרח כ 'אזרח', הוא השלטון עצמו. כך, שמערכת הקניית הדעת האזרחית מסורה בידי מי שמלכתחילה אינו
נלהב לראות באזרח לא את 'בעל הבית' ולא את כלב השמירה שיפקח עליו. בכל מקרה,
את ה 'דעת האזרחית' בעניין אמור השלטון להקנות לאזרח הצעיר באמצעות שעורי האזרחות, שהם חלק מההשכלה הכללית שרוכש ה אזרח הצעיר במוסדות החינוך. ואמנם, מי שיטרח ויחפש גם ימצא, שלכאורה דעת זו גם ניתנת. ה'לכאורה' בא להדגיש שהדברים נעשים באורח פורמלי בלבד.
בוגר מערכת החינוך הישראלית מכיר את המבנה המוסדי של חברה דמוקרטית, את הרשויות הפועלות בה ואת צורת בחירתן. מה שאין אזרח זה יודע, מה שאין אזרח זה מבין בדיוק, הוא את תפקידו כ 'כלב השמירה' של זכויותיו הוא. אחרת איך אפשר להסביר כיצד אלו נרמסות ברגל גסה על ידי 'מחנכיו' ? איך יתכן, שהוא אינו מקפיד עם השלטון שידבר אמת? איך יתכן, שהגענו לכך, ששלטון לא רק שאינו מכבד את מצעו ערב הבחירות אלא אף פועל בצורה הפוכה לגמרי למצע?
איך יתכן, שהאזרח כבר לא מצפה היום שמילתו של ראש ממשלה תכובד ? איך יתכן
שהאזרח היודע איך צריך להתנהל משטר דמוקרטי אינו מכבד את עצמו במידה הראויה
ודורש שאמנם כך גם יתנהל? זה המקום לציין שהאזרח הצעיר במדינת ישראל יותר ציני
ו 'מפוכח' מדור הוריו, הוא אינו מיחס כל חשיבות לתלמודו בעניין זכויותיו, בבית הספר. הוא אינו מאמין ביכולתו לשנות את פני המציאות. ויותר מכל הוא אינו מבין את אחריותו לשינוי המצב. לגבי דידו, הוא יוצא חובתו, אם בכלל, בהליכתו לקלפי ביום הבחירות.
המיטב שניתן לצפות לו מאזרח ישראלי בן ימינו הוא שמתוך כעס יעביר את קולו מעת לעת לכזבן אחר. בשאר ימי השנה הוא שקוע בענייניו הוא ומאפשר לשלטון לנהל את 'ענייניו' הוא.
אין מה לומר, בעניין זה בלבד הצלחת השלטון מעוררת השתאות.