הדרך השלישית החדשה

בימים אלה הולכת וקורמת עור וגידים ההצעה להקים מפלגה סוציאל דמוקרטית בישראל. ולא רק בחוגים פוליטיים. חבורה גדולה של כלכלנים, אינטלקטואלים ופעילים חברתיים מתארגנת בימים אלה כדי לגבש סדר יום חברתי כלכלי אלטרנטיבי לזה של אנשי השוק החופשי.
זה לא סוד שכבר הרבה זמן יש בישראל כמעט רק ימין, במובן החברתי-כלכלי של המילה. מפלגת העבודה תרמה לתהליך הפרטתה של ישראל לא פחות מהליכוד. מדיניות המיסוי, התקציבים האנטי-חברתיים, המדיניות הפיסקלית השמרנית, ובלימת האינפלציה במחיר אבטלה, משותפים בעצם לא רק לשרון וברק, אלא גם למפלגותיהם. מר"צ, שהפכה למפלגת זכויות האזרח, היא לא שמאל כלכלי. ש"ס מוכנה לתמוך בכל תקציב אנטי-חברתי ובתנאי שהמימון הסקטוריאלי שלה ימשיך לזרום. במילים אחרות: אין מפלגה גדולה בכנסת שמייצגת השקפת עולם חברתית שמאלית, ומדינת הרווחה הישראלית הולכת ומצטמקת, בזמן שהפערים הולכים וגדלים. לפני קצת יותר מעשרים שנה היה הפער בין העשירון העליון לתחתון בישראל מן הקטנים ביותר ברחבי העולם הדמוקרטי. היום רק בארצות הברית הפער גדול יותר מאשר אצלנו.
הדיבורים על מפלגה סוציאל דמוקרטית באים למלא את החלל שהשאירה מאחוריה המפלגה שייצגה בעבר את העובדים, ושעדיין קוראת לעצמה מפלגת העבודה. אבל מאז שהנהיגו בה את הפריימריז והעבירו כל דיון אידיאולוגי ממרכז המפלגה למשרדי יחסי הציבור, המפלגה עצמה אינה אלא כלי לאירגון בחירות. בהעדר כל דיון בהשקפת עולם כלכלית חברתית נותרה מדיניות הפנים של המפלגה בידי קומץ האנשים מתוכה שמגיעים לתפקידי ביצוע, ואלה, או לפחות רובם, שותפים להסכמה הרחבה בין האליטות הכלכליות, הפוליטיות והמשפטיות של ישראל: הרעיון שההפרטה והשוק החופשי - או במילה אחת האמריקניזציה - הם הכיוון שבו יש להוליך את ישראל.
בפני מפלגה סוציאל דמוקרטית יעמדו כמה וכמה אתגרים מעבר לשאלת ההתארגנות הפוליטית. ראשית יש צורך להתוות "דרך שלישית" ממשית, לא דרך שלישית מן השפה ולחוץ. סוציאל דמוקרטיה צריכה לרסן ולהגביל את השוק החופשי ולא להחליף אותו בכלכלה מנוהלת. כדי שמדינת רווחה תתקיים בצידו של השוק לא מספיק להצהיר על כוונות טובות כלליות ועל רצון לעזור לחלשים, בנוסח קלינטון, בלייר או שרדר. יש צורך בתוכנית כלכלית ממשית. לא צריך להמציא את הגלגל. הניסיון של אנגליה וגרמניה, מול זה של מדינות סקנדינביה, הולנד ויפן, מציע שלל אלטרנטיבות לדרך האמריקנית.
שנית, יש צורך דחוף לנתק את השמאל החברתי ממלחמת החורמה בדתיים. ההתקפה המתמדת על הדת לא רק חישקה את הדתיים אל הימין המדיני, היא גם דחפה אותם אל מחוץ לחוגים השמאל החברתי. לא רק מצביעי "מימד" ישמחו להצטרף למפלגה חברתית, אלא גם אלה שפנו לש"ס משילוב של טעמי מסורת וצורך כלכלי דוחק יוכלו למצוא במפלגה כזאת מקום.
צמיחתה של ש"ס, שמוכנה לתמוך בכל תקציב אנטי חברתי, ניזונה מהצטמקותה של מדינת הרווחה הישראלית. הגברת המצוקה ולא היחלשותה מחזקות את כוחה. מפלגה לא סקטוריאלית, שלא תהפוך להתקפה על המסורת היהודית ותכונן מחדש שירותי רוחה אוניברסאליים, תהיה מענה לחלק גדול מן המצוקה שהולידה את הסקטוריאליות הש"סניקית. נוסף על כך, הדת היא חלק מרכזי בהשקפת עולמם של רבים מהישראלים. קיומה של סוציאל דמוקרטיה תלוי במידה של סולידריות חברתית כללית, וככזאת היא צריכה לשאוף לצמצם את הסקטוריאליות. המלחמה בדתיים רק תחזיר אותה להיות נציגה של סקטור מר"צ.
שלישית, אם מפלגה סוציאל דמוקרטית רוצה לקחת את עצמה ברצינות, היא צריכה להתנגד מכל וכל לשיטת הפריימריז. כבר ראינו מה עשתה השיטה הזאת למפלגות אחרות: היא מחליפה דיון פוליטי ברוח הצרכנות של השוק החופשי. היא הופכת את הפוליטיקאי מנציג של השקפת עולם, ל"תדמית" רדופת סקרים. מאחר שסוציאל דמוקרטיה פרושה תוכנית כלכלית לתווך ארוך, היא לא יכולה להרשות לעצמה את הפיתוי הפופוליסטי של פתרונות בזק. פוליטיקאי שרוצה לצמצם את כוחו של השוק לא יכול להרשות לעצמו להפוך למוצר בשוק.
המכשולים לא קטנים. אבל מאחר שאפסו הסיכויים להפוך את הכלי המתרוקן של מפלגת העבודה לשמאל חברתי, אין דרך אחרת מלבד נשימה ארוכה ובניה הדרגתית של מפלגה חדשה, סוציאל דמוקרטית אמיתית.