ביקורת סרט - "אנחנו": אמריקה, השדים שלך חזרו
אחרי שיצר את אחד הסרטים הטובים של הוליווד בעשור האחרון - "תברח", הבמאי ג'ורדן פיל חוזר עם סרט אימה ומד"ב שמוכיח שהוא כאן להישאר. באלגוריה מבריקה עם סוגיות פוליטיות וגזעיות הוא חושף את הטראומה והאשמה שרודפות את אמריקה ומציב מולה כפילה מאיימת
"לכן כה אמר ה' הנני מביא אליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה וזעקו אלי ולא אשמע אליהם". (ירמיהו י"א, י"א)
"תברח", סרטו הראשון של ג'ורדן פיל מ-2017, נחשב לאחת ההפתעות הגדולות בקולנוע האמריקני בשנים האחרונות. סרט שהופק בתקציב דל של 5 מיליון דולר והכניס במצטבר כרבע מיליארד דולר ברחבי העולם, זיכה את יוצרו באוסקר על התסריט המקורי המצטיין, והפך אותו לאחד הקולות המעניינים בקולנוע האפרו-אמריקני בן זמננו. השילוב הכה-מדויק של מהתלת אימה, פוליטיקה בין-גזעית וסאטירה חברתית שנונה יצר את אחד הסרטים היותר טובים (גם אם לא רדיקליים) שנעשו בהוליווד בעשור הנוכחי. כמעט מיותר לציין שהציפיות לסרטו הבא של פיל היו בשמיים.
הסרט הזה הוא "אנחנו" (Us), שנראה כמו המשכו התמטי של "תברח", אבל פועל בקנה מידה רחב הרבה יותר. מעין שילוב מופרך אך אפקטיבי של "פלישת חוטפי הגופות" הקלאסי של דון סיגל ו"משחקי שעשוע" הפרוורטי של מיכאל האנקה האוסטרי. לפרקים הוא אף מזכיר את סרטיו הפסאודו-פילוסופיים של מ. נייט שאמלאן, אבל אם שמו של יוצר "בלתי שביר" ו"גלאס" מעביר בכם צמרמורת - אתם יכולים להירגע. "אנחנו" מכונן את הבסיס למיתולוגיה קולנועית פרטית וייחודית, פרי מוחו היצירתי של פיל.
עוד ביקורות קולנוע:
"מה אתם?" שואלת אם משפחה מבועתת (לופיטה ניונגו) את כפילתה המאיימת. "אנחנו אמריקנים" מגיעה התשובה המצמררת, שאולי מתמצתת את המהות הפוליטית של הסרט כולו. אלגוריה מבריקה לעיתים על שובו של המודחק ועל הקושי של אמריקה לזהות את מקור הרוע בה עצמה. שמו של הסרט תובע מאיתנו, כמעט כפועל יוצא של משנתו של הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס, לזהות את עצמנו ביחסנו לאחר (אחד הילדים בסרט מסביר, שכאשר אתה מפנה את האצבע המורה כלפי "האחר", שלוש אצבעות מופנות כלפיך). האם זהו רק מקרה ש-Us ניתן לקריאה לא רק כ"אנחנו" אלא גם כראשי התיבות של ארצות הברית?
בערב הם מגלים על סף ביתם ארבעה בני משפחה ניצבים דומם, לבושים באוברול אדום אחיד, שכמו ממתינים לאות. כאשר הדמויות המאיימות מצליחות לפרוץ אל הבית בני המשפחה מגלים כי הפולשים הם-הם עצמם, בהבדל אחד - הם מתקשרים ביניהם בנהמות. לא עובר זמן רב, והאישה, הבעל (ווינסטון דיוק), בתם (שהאדי רייט ג'וזף) ובנם הצעיר (איוואן אלכס) נאלצים להימלט על חייהם כשבני דמותם האוחזים מספריים שלופות רודפים אחריהם. וזוהי, להבהיר, רק המערכה הראשונה.
כמו ב"תברח", גם כאן מתאר פיל דינמיקה בין-גזעית, הפעם באמצעות שכניה הלבנים של המשפחה (בגילומם של אליזבת' מוס וטים היידקר). גיבורי הסרט מייצגים בורגנות שחורה מבוססת, היחידה בסביבה הכל-לבנה של חופי קליפורניה השמשיים. המתיחות המעמדית שנוכחת מתחת לפני השטח מודגשת, ובשלב מאוחר יותר בסרט, המשפחה השחורה מוצאת עצמה באטרף של ריסוק גולגולות של לבנים. כך, נדמה שלא מדובר רק במלחמת הישרדות, אלא בזעם עמוק הקשור בטראומה נושנה שמתפרץ החוצה.
נושא הכפילות, ה"דופלגנגר", זכה לעיבודים רבים בקולנוע - לרוב בליווי הדימוי הבלתי נמנע של המראָה. ז'אן קוקטו בחן את הזיקה שבין הכפיל, המראה, המאוים הפרוידיאני והלא-מודע ביצירתו המופתית, "דמו של משורר" (1932). בכניסה לביתן המראות מתנוסס שלט המזמין את כל מי שנכנס: "גלה את עצמך", והילדה הקטנה שפוסעת אל תוכו, לבושה בטי-שירט Thriller של מייקל ג'קסון, כמו נוטלת עימה את הצופה האמריקני למסע שזו תכליתו.
על כן הפרולוג של הסרט נדמה, כפרק בסדרת "איזור הדמדומים" הקלאסית (בחודש הבא יעלה ברשת CBS האמריקנית אתחול של הסדרה בהפקתו של פיל). אף שפיל, מטבע הדברים, לא שיער שמועד יציאת סרטו החדש יתנגש עם שידור הסרט הדוקומנטרי החושף את צדדיו האפלים של הפדופיל מנוורלנד - קשה להתעלם מהערך המוסף, והמאיים, שהחולצה התמימה מעניקה לסרט.
עם "אנחנו" מוכיח פיל שהוא כאן כדי להישאר. לא איזו אנקדוטה של סרט מצליח אחד. במסגרת המשלבת ז'אנרים פופולריים (אימה, מד"ב) הוא משכיל לבחון סוגיות פוליטיות וגזעיות האופייניות לאמריקה של פוסט-אובמה. כמו ספייק לי, ולהבדיל מ"הספר הירוק", פיל חושף את הטראומה, האשמה, הזיוף והאימה שרודפים את אמריקה, ובמיוחד את הדימוי של השחור המבוסס - שאינו נחשף לגילויי גזענות, אלימות ורתיעה. מבחינה זו, הסרט ממשיך את נרטיב הבלהה של "תברח". זהו סרט עמוס ברעיונות, כיוונים, דימויים סמליים (מאז "גבעת ווטרשיפ" לא ראינו כל כך הרבה ארנבים בסרט אחד) ותפניות - לא תמיד הגודש הזה עובד לטובתו, אבל פיל הוא יוצר שיש לו מה לומר, והוא אומר את זה. ועוד איך.
